כשגדולי הרבנים האשכנזים במאה ה-19 התנגדו להילולת הרשב"י במירון, ראה בה ר' שמואל הלר המשכה של מסורת ארץ ישראלית אותנטית. הלר, מראשי האסכולה האולטרה אורתודוקסית הארץ הישראלית הנשכחת, האמין שאפשר לצאת לעבוד בשדה ועדיין לקיים חיים יהודיים אדוקים. רבקה אמבון משרטטת קווים לדמותו של מנהיג שהתיר לשאת אשה שנייה על פני אשה המסרבת לחיות בארץ הקודש

תנועות רבות קמו במהלך המאה ה-19 וביקשו להציע פתרון לבעיית הקיום של העם היהודי. מכולן, נדחק רעיון אחד לפינה עלומה – האולטרה-אורתודוקסיה הארץ-ישראלית. נשכח עוד יותר מלב המחקר, היה האגף הצפתי של התנועה, אותו הוביל ר' שמואל הלר, מהדמויות המרתקות ביישוב הישן.

הרב הלר נולד למשפחה חסידית באוחאן שבאזור לובלין, ככל הנראה בשנת 1803. עשר שנים אחר כך, הגיע עם משפחתו לצפת. בבגרותו תפס את מקומו בהנהגה האשכנזית של העיר הגלילית. לצד עיסוק הלכתי עמוק והנפקת פסיקות שעוררו הדים, שימש הלר בתפקיד מנהלתי משמעותי – "ראש הממונים מטעם ארגון הפקידים והאמרכלים של אמשטרדם (פקוא"מ) על חלוקת כספי ארץ-ישראל בצפת". באופן טבעי, אם כן, היה הלר מעורב באופן נכבד במערכת הכלכלית של היישוב הישן בצפת.

הילולת ל"ג בעומר בקבר רבי שמעון בר יוחאי 1939
צלם: הנס פין. לשכת העיתונות הממשלתית

בכדי להכיר את הלר ואת ייחוד דרכו, יש לשפוך מעט אור על האסכולה שנמנה על מניחי בסיסה. האורתודוקסיה ראתה בארץ-ישראל מקום מפלט לשימור ההוויה היהודית המסורתית. אותה הוויה שאוימה באופן ממשי על ידי סדרי העולם המשתנים באירופה. עם הענף האולטרה-אורתודוקסי של התנועה, נמנה דוברה הבולט ר' עקיבא יוסף שלזינגר, שעלה לארץ ב-1870. שלזינגר האמין שדווקא פה, בארץ הקודש, ראוי וניתן לקיים ישות יהודית מוגנת מפני המודרנה. בחיבורו "חברא מחזירי עטרה ליושנה עם כולל העברים", קרא ליהודים לשוב לציון ולכונן בה חברה, החיה בדרך התורה – מתבדלת אך יצרנית, תומכת בתלמידי חכמים אך מקיימת את כל מערכותיה בעצמה. בכלל זה גם התיישבות חקלאית, הגנה ומערכת פיננסית.

הלר, היה שותפו של שלזינגר לדרך. המחקר מיעט לעסוק בקהילה הצפתית ובראשיה בתקופה זו, כנראה מתוך הנחה שמאפייניה כ-"ישוב ישן" לא שונים מאלה של ירושלים. כך, הוחמצה ההתבוננות בתהליכים הייחודיים שהתרחשו בגליל באותם ימים.

בעוד ששלזינגר היה הוגה נטול גייסות, עמד הלר בראש קהילה גדולה יחסית, עליה ניסה להשית אורח חיים ברוח תפיסתו. את רב שנותיו, בילה הלר בארץ ישראל. תפקידו כנמען עיקרי לפילנתרופים שהזרימו כספים לצפת, חייב אותו לנהוג באחריות ובמשנה זהירות. הלר לא יכול היה לנהוג כעמיתו שלזינגר, ששש אלי עימות. התלות הכמעט מוחלטת במימון החיים בארץ בכספים שהוזרמו מארגונים ויחידים בחו"ל, חייבה אותו לרצותם.

בתפקידו כראש הדיינים בצפת, החזיק הלר בהשפעה גדולה בקביעת סדר היום הציבורי, אך לא פחות בעיצוב תחום הפרט. התחקות אחר פסיקותיו, מעשיו והנהגותיו חושפת את אותה מגמה אולטרה-אורתודוקסיות ארץ-ישראליות מובהקת. זו המעמידה במרכז את ארץ-ישראל ואת מסורותיה הקדומות, אשר ייצגו עבורו את העולם הקדם-גלותי הנחשק. הלר השתוקק אל מה שנתפס כארץ-ישראלי אותנטי, ושאף להתחבר אל המסורות המוסתערביות הילידיות. אלה קיבלו מעמד של מורי דרך בעיניו.

באחת הפעמים, נדרש הלר לפסוק בנוגע למסורת הילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון, בל"ג בעומר. סוגיית שריפת הבגדים היקרים במהלך הטקס, היא שעוררה בעיקר הסתייגויות. בקונטרס "כבוד מלכים", (תרל"ד), יצא הלר כנגד עמדות של גדולים וחשובים מן האשכנזים, כמו החת"ם סופר, ר' יוסף שאול נתנזון, ואפילו כנגד ר' יוסף חזן, ותמך במסורת מירון. הלר ראה בה המשך של מסורת גלילית אותנטית, מקודשת.

במקרה אחר, הביא הלר לכך שצורות בעלי חיים הוסרו מארון הקודש המפואר שנבנה על פי מסורת גליציה עבור בית-הכנסת האר"י בצפת. בקונטרס "טהרת הקודש" (תרכ"ד), שטח בהרחבה את הנימוקים להתנגדותו הנחרצת להצבת הארון. הוא הדגיש במיוחד את היבטיה הארץ-ישראליים של הפרשה. "…אשר מעולם הקבועים פה המה הספרדים הנקראים מסתערבים…", כתב, והם מתנגדים הרי לכל צורה.

פסיקה נועזת של הלר, הייתה בתחום ריבוי נשים. בשנת 1876, פנה שלזינגר להלר בבקשה שיציג את עמדתו בנושא, על רקע קביעתו שלו להתיר את חרם דרבנו גרשם בעניין. קביעה, שאף הביאה להטלת חרם על שלזינגר. תשובתו של הלר לא אחרה לבוא – הוא היה נחרץ מאוד בחיוב התרת האיסור. מתברר, שלבית-דינו של הלר בצפת יצא מוניטין כמקום בו יכלו אנשים, במקרים בהם רעיה סירבה להתגורר בא"י, לקבל סעד משפטי ולשאת אשה שנייה על פניה.

זו האולטרה-אורתודוקסיה הארץ-ישראלית בהתגלמותה. הפסיקה, מעידה על מרכזיותה של ארץ ישראל – הקונקרטית, ההיסטורית – בתפיסת העולם של מייצגי התפיסה. עבורם, לעלייה לארץ ולישיבה בה דרגת חשיבות גבוהה, גם אם בעולם התורני של תקופתם, היחס לארץ-ישראל היה דו-ערכי. הלר, שמימש בגופו את המפגש עם ארץ-ישראל, ביקש לחבור למוקד הקדושה שבארץ ולחזק את אלה שלא נרתעו מן המתיחות הדתית הכרוכה בישיבה בה.
כמנהיג, היה על הלר לתת מענה למכלול תחומי החיים. הוא תמך בהתיישבות אליה יצאו גם מבני ביתו, עזר במציאת מקורות פרנסה כמו גידול אתרוגים, הנהיג תקנות שעודדו עבודה ובימיו יהודים אף לקחו חלק בשמירה על הרובע. החיים היצרניים, לא היו בעיניו אלא עוד תחום בו מתבטאים החיים היהודיים.

דרך החיים של האולטרה-אורתודוקסיה הארץ-ישראלית מעולם לא הגיעה לידי מימוש מלא. ניסיונו של הלר הצליח בחלקו בלבד, ועם מותו ב-1884, לא הותיר ממשיכי דרך אמיתיים. נדמה כי ברבות הימים, עם הקמת מדינת ישראל, גברה התנועה הלאומית – משכילית, על יריבתה המרה, האולטרה-אורתודוקסיה. אלא שבאופן פרדוקסלי, דווקא המפלה הזו, הפכה לדרך היחידה לשמר חלקים מן החזון. דווקא מדינת הלאום היא המאפשרת חברה חרדית מתבדלת, הנסמכת על חברה מודרנית התומכת בה ומקיימת אותה.