האפיפיור בנדיקטוס ה-16: שמרן מסורתי או פוסט מודרניסט ביקורתי?

בענייני אמונה הוא היה שמרן, אבל בנושאים חברתיים או כלכליים - עודד ונקט יוזמה. בנדיקטוס ה-16 המשיך את הקו המפויס כלפי היהודים, וכמו הכנסייה עצמה - היה גמיש ונוקשה, עקבי ובלתי־צפוי

בארץ הקודש ממעטים להתאבל על לכתם של אפיפיורים. לא כל שכן אפיפיורים אמריטי, ובטח שאין מה לדבר על אלה שהשאלה אם היו או לא היו טובים ליהודים שנויה במחלוקת לגביהם. ובכל זאת, העולם הקתולי מתאבל באחרונה על אובדנו של אחד מעמודי התווך שלו.

יוזף רצינגר, שכונה בנדיקטוס השישה עשר ומת ביומה האחרון של 2022 בגיל 95, לא היה "סתם" אפיפיור שהנהיג את הכנסייה הקתולית. הוא היה סמל לדרך החתחתים המסועפת ומלאת המהמורות שעברה הכנסייה הקתולית במאה השנים האחרונות. וכמו הכנסייה שלה הקדיש את חייו, הוא היה אדם צבעוני ורב־פנים, נוקשה וגמיש בה בעת, עקבי להדהים ובלתי־צפוי לחלוטין.

רצינגר היה נער קתולי מבוואריה בגרמניה הנאצית. כמו אינטלקטואלים אירופיים רבים בני דורו, הוא התבגר לתוך שאלות החיים הגדולות של אחרי המלחמה: אירופה החווה את השבר המוסרי והאינטלקטואלי של מלחמות העולם, גרמניה המחולקת בשנות המלחמה הקרה, תהליכי דה־קולוניזציה, גלי הגירה וחילון, מחאות הסטודנטים ב-1968 והמהפכה המינית. כתיאולוג צעיר ומבריק, רצינגר חיפש את הדרך לתת הגיון ומסגרת למגמות הללו באמצעות המסורת הקתולית, אבל במקביל לעדכן את המסורת הזו לאור השינויים מרחיקי הלכת שהתרחשו סביבה.

במהלך ועידת הוותיקן השנייה — הוועידה שהתכנסה ב-1962 כדי "לפייס" בין הכנסייה הקתולית לבין המודרניות — שירת רצינגר, אז פרופסור צעיר לתיאולוגיה, כ-peritus, תיאולוג מייעץ. הוא השתתף בניסוחם המוקפד של כמה מן הטקסטים המכוננים של הוועידה. הוא תמך בחידוש הדיאלוג בין הכנסייה לבין הפילוסופיה והמדע המודרניים, ובחילוץ התיאולוגיה הקתולית מן הקיפאון האינטלקטואלי שכפה עליה עיסוק היתר במשנתו של תומאס אקווינס, בכיר התיאולוגים של הכנסייה בימי הביניים. מן הצד האחר, רצינגר היה חשדן מאוד כלפי הפתיחות שהפגינה הכנסייה כלפי האופטימיזם של הפילוסופיה המודרנית ביחס לטבע האדם, ודחה את ההתלהבות שנראתה בעיניו מופרזת ביחס לרעיון הקידמה.

מבקר תרבות בת זמנו

האם חשדנותו של רצינגר היתה פועל יוצא של עמדה נוצרית מסורתנית, המדגישה את הטבע האנושי החוטא פשוט כי כך כתוב בכתבי הקודש? או שמא הייתה זו דווקא תוגה פוסט־מודרנית, שזיהתה מוקדם יחסית את שקיעת הנאורות וביקשה להציג מוצא למערב הנבוך? השילוב המתעתע הזה הוא אחד ההיבטים המרתקים ביותר בהגותו של רצינגר. אפשר, אם רוצים, לקרוא את כתביו כטקסטים קתוליים שמרניים החוזרים באדיקות על המפרט הדוקטרינרי של הכנסייה הקתולית: חטא, אהבה, שילוש, התגשמות בבשר וכן הלאה. אבל אפשר גם לקרוא אותו כמבקר ערני להפליא של התרבות, החברה וההגות של זמנו, כשהדוקטרינה הקתולית משמשת לו איזמל לניתוח.

כך או כך, זמן קצר לאחר נעילת ועידת הוותיקן השנייה ששינתה את פני הכנסייה הקתולית באופן דרמטי, רצינגר נפרד מעל חבריו "הפרוגרסיביים" והיה לשמרן. עמיתיו פירשו את תוצאות הוועידה כיציאה לדרך חדשה, דהיינו כמהלך של פרידה ממסורות כנסייתיות קודמות בשם "מודרניזציה" מקיפה. רצינגר הוטרד מהאפשרות הזו. גם מהפכות הסטודנטים של 1968 מילאו אותו אימה. הוא התרחק מהמקום הבולט שמילא ברפורמות של הכנסייה. לימים יטען שכלל לא שינה את עמדותיו; דווקא עמיתיו הם אלה שהשתנו, והלכו שבי אחרי הדחף להציג עוד ועוד רפורמות.

 הרוטוויילר של אלוהים

רצינגר נסק במהירות במעלה היירריכה הכנסייתית: ב-1977 מונה לארכיבישוף של מינכן, הוסמך כקרדינל בידי האפיפיור פאולוס השישי, ותוך זמן קצר נעשה לאיש החשוב ביותר בקורייה הרומית — ראש הקונגרגציה לדוקטרינת האמונה, הגוף הכנסייתי האמון על הגדרת הדוקטרינה הקתולית ועל מישמוע הסוטים ממנה. בגלגול קודם, כינו את הגוף הזה "אינקוויזציה".

בתפקידו זה, כיד ימינו של האפיפיור הסמכותני יוחנן פאולוס השני, ערך רצינגר חקירות ובירורים רבים לתיאולוגים שנחשדו בהתרחקות מתורת הכנסייה, וקומם עליו, פעם נוספת, את עמיתיו בעלי העמדות הליברליות. כך קנה לו רצינגר את הכינוי המלבב "הרוטוויילר של אלוהים" (לא בכדי נבחר למטאפורה הזו כלב גרמני גזעי).

רבות מן הביקורות הנוקבות ביותר על תפקודו של רצינגר נובעות מהתקופה הממושכת שבה כיהן כראש הקונגרגציה. הוא הנהיג, בהוראת האפיפיור, יד קשה כלפי תיאולוגיית השחרור בעלת האוריינטציות המרקסיסטיות בדרום אמריקה, אך נהג יד רכה בניהול חקירותיהם של כוהנים שפגעו מינית בילדים, ולעיתים, כך טענו מבקריו, סייע להם לחמוק מהליך משמעתי. עמדותיו לגבי אמצעי מניעה, משפחה וגירושים היו שמרניות.

נוקשותו בעניין עליונותה של האמונה הקתולית על פני דתות אחרות הכבידו על הדיאלוג הבין־דתי, והוא לא התבייש לתמוך בפעילות מיסיונרית (את היהודים החריג מפעילות זו). עם נפילת הגוש הקומוניסטי ועליית הניאו־ליברליזם, יצא רצינגר למלחמה נגד הרלטיביזם לסוגיו. כל אלו הקשו על הקהילה הקתולית בעולם, או לפחות על חלקיה הליברליים, להזדהות עם ה"אינקוויזיטור הגדול".

ב-2005 נבחר רצינגר לאפיפיור, ונטל לעצמו את השם האפיפיורי בנדיקטוס הששה עשר. השם רמז על זיקתו לקדוש הפטרון של אירופה, בנדיקטוס מנורסיה: התקנון שחיבר בנדיקטוס לנזיריו במאה ה-6 נחשב לטקסט שקומם את הציביליזציה המערב־אירופית מאפרה של האימפריה הרומית הממוטטת. בחירת השם העידה על השליחות המיוחדת שנטל על עצמו האפיפיור החדש דווקא ביבשת שהתאחדה לא מכבר, אחרי החורבן שזרעו מלחמות העולם.

האפיפיור הראשון שצייץ בטוויטר

כאפיפיור, הפגין בנדיקטוס הששה עשר אי־הבנה ניכרת לגבי טבעו של הקהל הקתולי במאה ה-21. קודמו בתפקיד, יוחנן פאולוס השני, היה כוכב רוק של ממש, אך לעומתו, הגרמני הביישן לא השכיל להתאים את עצמו לטעם הקהל. בנדיקטוס הששה עשר לא הצליח להוציא משפט אחד מפיו שלא היה נגוע בתחכום אינטלקטואלי שדרש מאמץ מקהל שומעיו.

כפרופסור לתיאולוגיה בכל רמ"ח איבריו, הוא רצה להמשיך לכתוב ספרים (ואכן עשה זאת, גם כאפיפיור), אך נדחק להיות האפיפיור הראשון שנאלץ לצייץ בטוויטר. החריקה הזאת התגלתה במלוא חריפותה כאשר הסיר חרם מעל מספר בישופים אולטרה־שמרנים, שהתרחקו מן הכנסייה בשל כניעתה לרוחות המודרניות.

בין הבישופים שמעליהם הוסר החרם היה, למרבה המבוכה, כוהן בריטי בשם ריצ׳רד וויליאמסון. בנדיקטוס גילה מאוחר מדי שוויליאמסון כיכב בסרטונים ברשת כשהוא מכחיש בפומבי את השואה. האפיפיור התנצל והודה כי חיפוש מקדים באינטרנט עשוי היה להועיל — שיעור חשוב לחיים.

בין תבונה לאמונה

ואולם לצד קשיחות דוקטרינרית ויחסים קרירים במקצת עם גוגל, יוזף רצינגר היה רחוק מלהגיף את חלונות הכנסייה ולהסיג לאחור את היפתחותה לדיאלוג עם העולם המודרני. הוא נשא ונתן כל חייו עם פילוסופים, תיאורטיקנים פוליטיים, סוציולוגים ומשפטנים בני זמנו. הוא תמך תמיכה נלהבת בתהליך איחודה של אירופה; הוא מתח ביקורת נוקבת על השיטה הקפיטליסטית, ועודד רפורמות סביבתיות המתמודדות עם משבר האקלים; הוא צידד בבירור ובעקביות בשיטה הדמוקרטית, וכתב רבות על הצורך בהגבלת שלטון הרוב לטובת זכויות האדם. בניגוד לקודמו, בנדיקטוס נפגש עם קורבנות להתעללות בכנסייה וסילק כ-400 כוהנים מתפקידם.

אחד האירועים המרתקים ביותר בקריירה שלו הייתה השיחה שקיים, כשנה לפני בחירתו לאפיפיור, עם הפילוסוף יורגן האברמס, על מערכת היחסים בין המסורת הקתולית לבין מורשת הנאורות. בשיחה זו אמר האינקוויזיטור הוותיק כי הנאורות הביאה ברכה לכנסייה הקתולית, דווקא בגלל שהכריחה אותה לסגת מן השאיפות הפוליטיות שלה ולהפוך את עצמה לכוח רוחני שאינו חלק מרשת האינטרסים של בעלי השררה.

ההפרדה הזו בין הרוחני לארצי (הפרדת רשויות, כבר אמרנו?) היא כמובן אידיאל קתולי נושן למדי, אבל רק ההפסדים האיומים שנחלה הכנסייה במאבק נגד הנאורות איפשרו לאידיאל זה סוף סוף להתממש. רצינגר התייצב אפוא לצד האברמס כתומך של ערכי הנאורות, ושל השימוש בתבונה האנושית במרחב הציבורי.

אך מורכבותו של רצינגר ניכרת גם כאן. דווקא כחלק מתמיכתו בעקרונות הנאורות, ביקש רצינגר לחזק את התבונה האנושית באמצעות האמונה. הוא דחה אפוא עמדות ליברליות־חילוניות המבקשות לתחום את הדת למרחב הפרטי. לדעתו, ליברליזם המנתק את עצמו מזיקות דתיות־תרבותיות של הציבור הרחב, ודוחה את המחויבויות המוסריות שנובעות מן המסורת, לא רק שלא יקדם את החירות האנושית, אלא ספק אם בכלל יחזיק מעמד. לא צריך להיות קתולי גדול כדי להבחין שהבעיות שאפיין רצינגר בליברליזם החילוני עדיין מלוות איתנו, באירופה ואפילו כאן בישראל.

היהודים זקוקים להארת הלב

גם במה שנוגע ליחסי יהודים ונוצרים הוריש רצינגר לכנסייה מורשת מורכבת. אף כאן הלך בעקבותיו של יוחנן פאולוס השני ותרם למאמץ הכנסייתי לתקן את הדימוי המעוות של היהודים שהיה רווח במסורת הקתולית לאורך מאות בשנים. אולם בניגוד לקודמו, רצינגר בחר להוביל את מהלך הפיוס בין הכנסייה והיהודים באמצעות חשיבה תיאולוגית יותר מאשר באמצעות פעולות עשירות בסמלים ומפגשים אישיים.

כאמור, רצינגר היה איש דוקטרינה, וככזה הקפיד מאוד להתאים מגמות חדשות ועדכונים תיאולוגיים למה שהבין בתור עקרונות היסוד ותפיסת העולם הכוללת של הכנסייה. זו הייתה משימה מורכבת במיוחד ביחס לתפיסת היהודים, כיוון שהניגוד בין ריבוי התפיסות האנטי-יהודיות הישנות לבין המוטיבציות הפרו-יהודיות המובהקות שלאחר השואה נראה, על פניו, בלתי נייתן ליישוב.

בזהירות האופיינית לו, ביקש רצינגר—ואחר כך בנדיקטוס—לדייק: היהודים אינם בוגדים או חסרי אמונה, אך גם הם, כשאר בני האדם (ובכלל זה הקתולים), זקוקים להארת הלב; היהודים אינם יכולים להיוושע ללא האמונה בישו, אך הפיכת ליבם תתרחש בזמנה ובעיתה ולא באמצעות מיסיון; הכנסייה מכירה במדינת ישראל ורואה בה בית לגיטימי ליהודים, אך הכרה זו איננה מבוססת על כתבי הקודש, ולפיכך אין לראות בישראל המודרנית את התגשמות נבואות הברית הישנה, וכן הלאה. מאליו מובן שעברו הגרמני של רצינגר, ובעיקר פרק חברותו (הכפויה) בתנועת הנוער ההיטלראית, לא סייעו לציבור—יהודי וקתולי גם יחד—לאמץ את ההיגדים הללו בחיבוק חם.

מצד אחד, רצינגר הסתייג מהיבטים מסוימים של הדיאלוג המתפתח בין נוצרים ליהודים. למעשה, ניתן לומר שתפס את הדיאלוג כעניין משני ביחס לשמירה על שלמותה ועקביותה של התורה הקתולית. מן הצד האחר, מתינותו סייעה גם לפלגים קתוליים שמרניים יותר לשפר את יחסם ליהודים וליהדות, להוציא את תהליך הפיוס היהודי-נוצרי מן הבועה של חובבי הז׳אנר, ולהטמיע אותו בתוך הזרם ההגותי המרכזי בכנסייה.

***

המהלך המדהים האחרון שעשה בנדיקטוס הששה עשר היה פרישתו, בשנת 2013, מן הכס הקדוש לטובת חיי התבוננות שקטים. תשע שנים חלפו מאז, ואיש לא מבין בדיוק את הסיבות למעשה הנועז, שהגיע דווקא מאדם שזוהה כשמרן. האם ניסה בנדיקטוס לקבוע תקדים שנועד לאפיפיורי המאה ה-21, בתקווה שלא יישארו בעמדה הבכירה והרגישה ביותר בכנסייה הקתולית כאשר הם מתפקדים רק למחצה, או לשליש, ואינם כשירים לשאת בנטל האחריות? (פרנציסקוס בן ה-85 כבר התריע על האפשרות שיפרוש אם בריאותו תידרדר) או שמא הגילויים על היקפן העצום של פרשיות ההתעללות והניצול המיני בכנסיה הקתולית הם שגרמו לו לפרוש?

השאלות הללו יישארו ללא פתרון בעתיד הנראה לעין. אבל אולי אחד המהלכים שעשה האפיפיור, באמצע תקופת כהונתו, שופך מעט אור על התעלומה. ב-2009 פקד בנדיקטוס את ארון הקבורה של סלסטינוס החמישי בל'אקווילה והניח עליו את סמלי האפיפיורות שלו. סלסטינוס היה נזיר פשוט ונקי כפיים בסוף המאה ה-13, שנבחר לאפיפיור בהיעדר מועמד מתאים יותר. הוא מצא את עצמו נלחץ מכל כיוון בידי אנשי כנסייה ממולחים ממנו בהרבה, בעידן שבו הכנסייה היתה שקועה עד צוואר באינטרסים כלכליים ופוליטיים. תוך זמן קצר החליט לפרוש. פרישתו הפכה לסמל ההתנגדות לשיכרון הכוח של האפיפיורות, ולקריאה לטיהור הכנסייה מתחלואיה. ייתכן שגם בנדיקטוס הששה עשר ביקש להזכיר לכנסייה את המושכל הנוצרי הראשון שאותו היא, ככל בני האדם, מתעקשת לאורך ההיסטוריה לשכוח: שדווקא הוויתור על הכוח הוא סוד כוחה.

  • כרמה בן יוחנן היא מרצה בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים. גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה בעיתון הארץ.
השארת תגובה