בעיצומו של מחקר ממושך על יחסי נוצרים ויהודים בזמן הזה, חלמתי לילה אחד שאני בקתדרלה גותית ענקית, נוטרה דאם דה פריז או אחת מאחיותיה. עמדתי בצד, מתמזגת בצללים ובפסלים הרבים שבחלל העצום ומלא ההוד. לפתע שמעתי שקשוק מפתחות ולהקת אנשים מתקרבת. הייתה זו קבוצה של קרדינלים, צועדים לעברי בחליפותיהם האדומות, המבהיקות. זיהיתי ביניהם את הקרדינל יוזף רצינגר (לפני שהיה לאפיפיור בנדיקטוס השישה עשר). ידי הקרדינל רצינגר אחזו בצרור מפתחות גדול ומפואר. אי-אפשר היה לטעות: היו אלה המפתחות למלכות השמים, ירושה שעל פי המסורת הנוצרית קיבל פטרוס הקדוש ישירות מידיו של ישוע ומאז מוחזקת בידי ראשי הכנסייה הקתולית.
והנה מן העבר השני התקדמה לעבר הקרדינלים קבוצה אחרת; ארבעה או חמישה גברים עבדקנים, עטויי כובעים ולובשי שחורים. לפתע הבנתי – היו אלה נציגי הרבנות הראשית לישראל. מה הם עושים בתוך כנסייה, שאלתי את עצמי בחלום. הרי ההלכה אוסרת על כניסה לכנסיות. והנה התקדם רב אחד – אם אינני טועה היה זה הרב שאר יישוב כהן ז״ל, מי שייצג בשעתו את הרבנות הראשית לישראל לעניין היחסים עם הכנסייה הקתולית – הושיט את ידו לפנים וקיבל מאת הקרדינל רצינגר את צרור המפתחות. הרב לא מחה על המחווה של הקרדינל, ולא שאל שאלות. רק אסף את המפתחות לכיס חליפתו השחורה בטבעיות גמורה, כאילו היו שייכים לו מאז ומקדם. או אז פנו הקרדינלים והרבנים לדרכיהם, והחלום נגמר. הכנסייה מסרה אפוא את המפתחות למלכות השמים לידי הרבנות הראשית לישראל.
החלום הזה המחיש – בהקצנה מסוימת, כמובן – את הסיפור ההיסטורי שהלך ונפרש לפניי בתהליך המחקר, סיפור שנדפס לאחרונה בספרי נזיד עדשים: תפיסות הדדיות של נוצרים ויהודים בעידן הפיוס, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. בחרתי לחקור את התמורות שחלו ביחס של העולם הקתולי כלפי היהודים, וכן את אלו שחלו בעולם היהודי-אורתודוקסי כלפי הנוצרים.
הפיוס עם היהודים סימל בעיני נציגי הכנסייה תהליך חיוני של היפתחות למודרניות ושל אימוץ ערכים ליברליים ועדכון של המסורת לאורם
דווקא בין שתי הקהילות השונות כל כך קיים מכנה משותף בולט שהופך את ההתבוננות בהן יחד למאירת עיניים: אנשי דת יהודים אורתודוקסים, כמו אנשי דת קתולים, מתייצבים באופן דומה מול המסורות שלהם. לפחות לכאורה, אלה גם אלה מחויבים באופן מלא למסורתם ואינם רשאים לברור מתוכה חלקים. בניגוד לזרמים נוצריים ויהודיים אחרים, המפעילים כלים אחרים במפגש עם המסורות שלהם, אשר כוללים לא אחת גם דחייה של נדבכים משמעותיים, קתולים ויהודים אורתודוקסים נאלצים להתמודד עם הירושה כולה ורשאים רק לפרש אותה מחדש.
בתוך המסורת המורכבת והטעונה הזו שנושא כל אחד מן הצדדים כלפי הצד האחר, השתנה משהו עמוק בעת הזאת. משהו עמוק כל כך, שהמילים ״פיוס״ או ״התקרבות״ רחוקות מלתפוס אותו. התפנית שהתחוללה ביחסה של הכנסייה ליהודים נוגעת באושיותיה של המסורת הנוצרית, ביסודות של תפיסתה של הכנסייה הקתולית את עצמה ואת שליחותה. לא זו אף זו, גם תפקידם של היהודים בסיפור השתנה מן הקצה אל הקצה. מעתה, לא היו עוד אלו שנושלו מן הבחירה האלוהית ונידונו לנדודים ולאומללות נצחית, אלא הפכו – בעיני הכנסייה עצמה – ליורשי ההבטחה, שהברית שהאל כרת עמם "מעולם לא בטלה״, במילותיו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
על פי רוב, אנחנו מתבוננים רק על החלקים הטובים והמבטיחים של התהליך הזה. מובן שההתנערות של הכנסייה מאנטישמיות ופעילותה למען דיאלוג בין-דתי הם דברים מבורכים. עם זאת, מה שעניין אותי במחקר היה לא רק לחגוג את המפנה הזה, אלא גם לבחון מקרוב יותר באילו מחירים הוא כרוך. יחסה של הכנסייה ליהודים אינו עומד בפני עצמו אלא קשור בקשר הדוק לאופן שבו תופסת הכנסייה את עצמה, את המנדט שלה, את תפקידה בעולם. הפיוס עם היהודים סימל בעיני נציגיה תהליך חיוני של היפתחות למודרניות ושל אימוץ ערכים ליברליים ועדכון של המסורת לאורם. ואולם ההכרעה אילו תכנים במסורת זקוקים לעדכון ואילו מהם מהווים את אבני היסוד שלה, היא כמובן משימה עדינה ומורכבת.
אם פעם אסור היה ליהודים לבטא בגלוי את עוינותם כלפי הנצרות, כיום אילוצים אלה פסו מן העולם. כתוצאה מכך, רבנים ופוסקי הלכה נוטים לתת ביטוי דווקא להיבטים הפחות סובלניים הקיימים ביהדות
האם, למשל, הרעיון שכריסטוס פתח את החברות בעם ישראל למין האנושי כולו – רעיון שלא מעט יהודים (וגם נוצרים) עשויים לזהות כמכיל מטען אנטישמי – איננו רעיון יסודי לאמונה הנוצרית? האם הרעיון שהמשיח כבר בא אינו מכיל, על פי הגדרה, תחרות כלשהי עם אמונת היהודים, הכופרים ברעיון הזה? על מה הכנסייה נדרשת לוותר כאשר היא מכריזה על היהודים כעם נבחר, שבריתו עם האל עודה בתוקף? כיצד היא יכולה להחזיק בטענה כי האמונה בישוע היא הדרך האוניברסלית לישועה ומאידך גיסא לחדול לגמרי מפעילות מיסיונרית בקרב יהודים, מבלי ליפול לחוסר עקביות? עד כמה רחוק מוכנים תיאולוגים קתולים ללכת בעקבות שורשיה היהודיים של הנצרות ולאמץ גישות ״יהודיות״ יותר למקרא, אפילו במחיר התנערות ממסורות הפרשנות הנוצרית הוותיקות ביותר? ההליכה בעקבות השאלות הללו הובילה אותי ללב ליבו של סבך תיאולוגי מסועף ועתיר פרדוקסים, שבו היכן שמזיזים אבן אחת מיד מתחוללת מפולת שלמה, שקשה לצפות מראש את השלכותיה.
ואולם לא רק יחסה של הכנסייה ליהודים השתנה. נכונותם של משלחת הרבנים בחלומי לאסוף אליהם את המפתחות של פטרוס ובכך, בעצם, לסתום את הגולל על הכנסייה, סימלה בעיני את העובדה כי היהדות ונציגיה שינו את יחסם לנצרות. ואמנם, כשמתמקדים ביחסה של היהדות האורתודוקסית לנצרות, כפי שעשיתי אני, לא מופיעות לנגד עינינו רק אחווה וידידות חדשות, אלא במידה רבה דווקא ניכרת חזרה למסורות של איבה והתנכרות, לא אחת על חשבון מסורות סובלניות יותר. מדוע? בספרי אני מראה כיצד דווקא היד המושטת של הנצרות ליהדות, לצד תהליך החילון, הקמתה של מדינת ישראל והמשך קיומה לאורך העשורים שחלפו מאז, "שחררו" בצד היהודי שד אנטי-נוצרי עתיק שהודחק לתוך הבקבוק משך דורות רבים.
אם פעם אסור היה ליהודים לבטא בגלוי את עוינותם כלפי הנצרות, אם בעלי ההלכה נדרשו להמציא תירוצים מתירוצים שונים על מנת לאפשר את החיים בארצות הנצרות, או אם מוציאים לאור יהודים נאלצו לצנזר במו ידיהם ביטויים של איבה או של בוז כלפי הדת הנוצרית כדי להפיס דעתו של הצנזור, הרי שכיום פסו אילוצים אלה מן העולם. כתוצאה מכך, רבנים ופוסקי הלכה נוטים לתת ביטוי דווקא להיבטים הפחות סובלניים הקיימים במסורת היהודית, אלה המבטאים לכל הפחות הסתייגות עמוקה, ובמקרים רבים גם איבה, הכפשות, בוז ונאצות כלפי הדת הנוצרית. לעומת מסורות אלה, דווקא מסורות סובלניות יותר נדחקות על ידי מרבית רבני זמננו אל השוליים, כתוצרים בלתי אותנטיים של החיים בצלה של גלות אדום, דהיינו של מלכות הנוצרים.
יתרה מזאת, כפי שעולה מדיונים נרחבים המתקיימים בחוגי הציונות הדתית, אי אפשר לנתק את השיבה היהודית-ישראלית למקרא – ובפרט למובן הקונקרטי היסודי של הבטחת הארץ – ואת המאמץ הישראלי הנרחב לשלילת הגלות מן הפולמוס היהודי-נוצרי לדורותיו. אם ההבטחות מתקיימות בעם היהודי כאן ועכשיו, בארץ ישראל הממשית ולא בירושלים של מעלה, בעם היושב בציון ולא בכנסייה, הרי שהפולמוס היהודי-נוצרי הוכרע אחת ולתמיד לטובת היהודים. במילים אחרות, אני טוענת כי התיאולוגיה הציונית מכילה רובד פולמוסי עמוק נגד התיזה הנוצרית המסורתית בדבר תפקידם של היהודים בהיסטוריית הישועה, כמי שמעידים – דווקא באומללותם ובגלותם המתמשכת – על אמיתות הנצרות ועל תוקף קריאתה את כתבי הקודש.
איך זה שלא שמנו לב להרעה הגורפת הזו ביחסם של יהודים אורתודוקסים לנצרות עד כה? על פי רוב, כשאנחנו משתאים לנוכח יחס העולם הנוצרי בן זמננו ליהדות – בין כשהוא מתבטא בביקורי אפיפיורים ב"יד ושם" או בתרומות של נוצרים אוונגליקנים ליישובים ביהודה ושומרון – אנו מתפעלים מן התמורה העמוקה הזו מבלי לשאול את עצמנו האם גם מצד היהדות חל, או ראוי היה שיחול, שינוי דומה. המובן מאליו מבחינת רבים מאיתנו הוא שהנצרות תמיד נטתה לאובססיביות כלשהי ביחס ליהדות, בין אם התבטאה בשנאה עזה ובאנטישמיות ובין אם התבטאה בתסביכי הערצה. היהדות, לעומת זאת, לכאורה לא התעניינה במיוחד בנצרות ולא התייחסה אליה אלא כשלא הייתה לה ברירה אחרת, כאשר הלחץ הנוצרי על היהודים להמיר את דתם היה קשה מנשוא והיהודים נאלצו לפתח מנגנוני הגנה.
התהליכים המרתקים שמתחוללים במערכת היחסים הבין-דתית אינם משקפים רק פתרון לבעיות עתיקות יומין, אלא גם ממשיכים את הסימביוזה המורכבת הזו אל השלב הבא
חוקרים קבלו על הנחת המוצא הזו בבואם לחקור את יחסם של יהודים לנצרות בעת העתיקה או בימי הביניים, והראו כי למעשה, מאז ראשית הנצרות אפשר לזהות התמודדות עמוקה עמה מעל דפי הספרות הרבנית. היחס לנצרות היווה למעשה גורם הרבה יותר משמעותי בהתפתחות המסורת היהודית ממה שניכר לעין, והיהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום התגבשה במידה רבה סביב ההתמודדות עם הדת האחרת והאופן שבו היא פירשה את המסורת המקראית.
המחקר שלי מבקש לקחת את הרעיונות האלה אל תוך המציאות הנוכחית ולהראות שגם כיום משחקת הנצרות תפקיד משמעותי בהרבה בתפיסתה העצמית של היהדות ממה שנהוג לשער. עם זאת גם כיום, כפי שהיה לאורך תקופות ממושכות בהיסטוריה, עניינה של היהדות בנצרות – לטוב ולמוטב – לא תמיד מכריז על עצמו בריש גלי, והוא דורש עבודת חשיפה. במבט מקרוב על הספרות ההלכתית וההשקפתית של ימינו מתגלה השינוי הזה באופן מובהק, אך המבט הזה מחייב תחילה ויתור על הרעיון שליהודים אין ולא היה עניין בנצרות. אחרי הכל, הכוח היהודי החדש המתבטא במדינת היהודים ובהישגיהם השונים איננו רק קטגוריה תיאולוגית חדשה עבור נוצרים ומוסלמים, אלא גם עבור יהודים.
המסורות הסובלניות שפיתחו חכמי ההלכה, המקובלים וההוגים היהודים בארצות הנצרות היו קשורות בקשר הדוק לנחיתותם הפוליטית של היהודים ביחס לשכניהם הנוצריים, ונבעו במידה רבה מאילוצי היומיום שחייבו אותם לטפח דו-קיום על מנת לאפשר חיים משותפים. במובן זה, אך טבעי הוא שכאשר הנסיבות הפוליטיות הללו משתנות לחלוטין, כפי שאירע לא רק במדינת ישראל אלא במערב המחולן והליברלי בכלל, תפקודן של מסורות סובלניות אלו ישתנה ויהיו מי שיידלו מן המסורת מרכיבים אחרים, פחות סימפטיים כלפי הנוצרים, שנתפסים עדיין כצוררים לשעבר או בפוטנציה.
לכאורה התהליכים הללו, זה המתרחש בתוך העולם הקתולי וזה המתרחש בעולם היהודי, לא יכולים להיות מנוגדים ושונים יותר זה מזה: בשעה שהכנסייה הקתולית עוסקת בהתקרבות ובפיוס עם היהודים, היהדות האורתודוקסית עוסקת בהתרחקות ובפולמוס עם הנוצרים. ואולם במבט קרוב יותר, יש בשני התהליכים הללו הרבה מן המשותף, ושניהם יחד יכולים ללמד אותנו משהו על הדינמיקה של מסורות דתיות והתחדשות בעת הזאת. בשתי הקהילות ישנה חזרה ומחשבה מחודשת על העבר היהודי-נוצרי: הנוצרים מעוניינים לשוב לעברה היהודי של הנצרות, דהיינו זה שהתקיים לפני שהיהדות והנצרות הפכו לשתי דתות נפרדות, ובפרט לפני שהנצרות החלה לדכא את הורתה היהודית. היהודים פחות מעוניינים בסימביוזה היהודית-נוצרית של סוף ימי הבית השני, אבל כמו עמיתיהם הנוצרים, גם הם מעוניינים למחוק את ימי נחיתותם הפוליטית, בעת החדשה, ימי הביניים והעת העתיקה המאוחרת, ולשוב ליהדות שהייתה טרם דוכאה בידי הכנסייה.
זאת ועוד, שתי המסורות הדתיות מתאימות את עצמן למציאות פוליטית חדשה, שבה היהודים אינם מהווים עוד מיעוט במלכות הנוצרים. בעקבות תהליך החילון, כמו גם הביקורת הקשה שנמתחה עליה בעידן הפוסט-קולוניאלי, הכנסייה הקתולית אימצה את העיקרון הליברלי של חופש הדת ונסוגה מרבות מן השאיפות הפוליטיות שאפיינו אותה בעבר. לצורך כך היא דולה ממסורתה את המרכיבים שמתאימים יותר להפרדת הדת מן הפוליטיקה, ולהטלת מגבלות על כוחה הארצי של הכנסייה. היהודים מתמודדים עם מציאות פוליטית דומה, אבל בדיוק מן העמדה ההפוכה; בניגוד לכנסייה ששלטה בכיפה לאורך מאות שנים, ועכשיו לומדת להפנים את מגבלות הכוח, היהדות למדה לקח אחר מאירועי המאה העשרים והיא מסתגלת עתה לחופש ולעצמאות הפתאומיות שזכתה להם מקץ מאות כה רבות של שנים בעטיו של אותו מפנה. במובן זה, התהליכים המרתקים שמתחוללים במערכת היחסים הבין-דתית אינם משקפים רק פתרון לבעיות עתיקות יומין, אלא לא פחות מכך ממשיכים את הסימביוזה המורכבת ורוויית האמביוולנטיות בין שתי המסורות הללו אל השלב הבא.
אירוע לרגל השקת ספרה של כרמה בן יוחנן, "נזיד עדשים: תפיסות הדדיות של נוצרים ויהודים בעידן הפיוס" (הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל אביב) ייערך ביום שני, 6.7 בזום. להרשמה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
