במשך אלפיים שנות גלות שמר העם היהודי על גחלת תקווה. הוא הביע את כמיהתו לשוב אל ארץ מולדתו ולכונן בה את מלכותו. במשך רובה המוחלט של התקופה הארוכה הזו לא הייתה היתכנות ריאלית לממש את החלום, לא בימי שגשוג וגם לא בזמנים קשים. ובכל זאת, לחלום היה תפקיד מכריע בכינון התודעה הלאומית של העם היהודי. החלום, כמו גם הבכי והמספד על מה שהיה ואיננו, אפשרו להם להמשיך ולשמור על זהותם כעם גם בימים שבהם תרבותם לא הייתה אלא דת.
אבקש להדגים זאת דרך סוגית התפילה, אם כי יש לכך עוד דוגמאות רבות אחרות. התפילה, שלכאורה אינו אלא ביטוי לאמונתו ולמבע הדתי של האדם, נקבעת לכיוונה של ירושלים. הסיבה אינה רק משום שירושלים היא העיר המקודשת עבור הדת היהודית, אלא משום שגם בשעה שהיא איננה בירתו של העם היושב בציון – היא המוקד המאחד של העם הנמצא בכל קצוות תבל. כך נאמר בתלמוד הבבלי:
תנו רבנן: סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין לבו כנגד אביו שבשמים, שנאמר: "והתפללו אל ה'". היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם…" היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר: "והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת…" היה עומד בירושלים -יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר: "והתפללו אל הבית הזה". היה עומד בבית המקדש – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: "והתפללו אל המקום הזה…" היה עומד בבית קדשי הקדשים -יכוין את לבו כנגד בית הכפורת… נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד.
הבחירה של חכמי התלמוד הבבלי במילים "יכוון את לבו" (ולא, למשל, "יכוון את פניו" כפי שמופיע בתלמוד הירושלמי) גורמת לקורא לעבור מהפכה של ממש בכל מה שחשב עד כה על התפילה. כוונת הלב כאן היא אינה אלא ההתכוונות של האדם אל ארצו ואל מולדתו. התלמוד הבבלי משקף את עמדתו של האדם הניצב בגולה, וככזה הרי הוא עומד יחידי, בודד, גם אם הוא מוקף ביהודים רבים, שכן אין עבורו מקום פיזי שבו העם כולו מתאגד. היעדר הארץ מוביל להיעדר הגדרה ברורה ומאחדת של הלאום היהודי המפוזר בכל תפוצותיו. לכן העומד בתפילה, גם אם מתפלל בציבור, עודנו עומד יחידי ובודד, ועליו לכוון את ליבו אל ארץ מולדתו.
רעיון זה מקבל חיזוק מדבריו של הרמב"ם על התפילה. הרמב"ם מסביר שבעוד שהתפילה הספונטנית שאינה קבועה במלל או בזמן היא מצווה מן התורה, התפילה הקבועה – אשר דורשת מן האדם לכוון את ליבו אל ארץ ישראל וירושלים, ועוסקת בחלקים רבים שלה בשיבת העם לארצו ולקיומו של העם במולדתו – נקבעה רק בימי הגלות. כלומר, הצורך בתפילה הקבועה התעורר כאשר עם ישראל איבד את ארצו והיה צורך לטעת בלבו את החלום הלאומי על מולדת וממלכה. הדבר נעשה על ידי חזרה יומיומית על התפילה המבטאת את הכמיהה הלאומית הזו – "תקע בשופר גדול לחרותינו"; "השיבה
שופטינו כבראשונה…"; "ולירושלים עירך ברחמים תשוב"; "תחזינה ענינו בשובך לציון" – ועל ידי קביעת כוונת הלב אל ארץ ציון וירושלים.
הודות למהפכה הציונית העם היהודי חזר אל במת ההיסטוריה, והחלום שבמשך דורות רבים נותר רק בגדר כמיהה, תקווה ותפילה, נעשה למציאות חיינו ממש. אולם לא קצו ימי החלומות. עתה, מששב העם היהודי לארצו ולמולדתו ולבית אבות אבותיו, ומיום שהוא הכריז בפני כל באי עולם על שובו להיות עם ממשפחת העמים ועל עצמאותו הריבונית במדינת ישראל, הרי שהחל צומח חלום חדש – חלום השלום. רבים האמינו ורבים מאמינים גם כיום שכשם שהגשמנו את חלום העצמאות יש בכוחנו להגשים את חלום השלום. מנגד, יש רבים אשר אבדו כל תקווה לנוכח מעשי הטרור, האלימות והמלחמה הבלתי פוסקת, וחשים שעצם השאיפה לשלום מהווה אחיזת עיניים, תקוות שווא ומכשול בכינון ביטחוננו הלאומי. אין זה אומר שהם אינם היו שמחים לו היה פורץ לפתע השלום. אך הם חשים שנשיאת שמו על שפתינו, כמו גם עשיית מעשים המעלים את חזון השלום על נס, הם מעשי הבל, דברי שווא המזכירים את דברי הנביא "האומרים שלום שלום – ואין שלום".
אל מול שתי גישות אלו ברצוני להציג גישה שלישית, המעתיקה את המבנה הקדום של חלום העצמאות בימי הגלות לחלום השלום בתקופתנו אנו. כשם שבימי הגלות הארוכים ידעה המסורת היהודית לטעת בלב העם את התקווה, את החלום – גם אם הוא רחוק ולא בר השגה – כדי לשמר את היותו עם השואף לשוב אל משפחת העמים ואל במת ההיסטוריה, כך בימינו אנו עלינו לטעת בלבנו את התקווה, את חלום השלום, גם אם מדובר בחלום רחוק ולא בר השגה בעת הזו. אנחנו זקוקים לשלום לא רק כשיגיע, אלא גם בעבור החברה שאנו מעצבים כאן. אינו דומה דור שגדל ללא תקוות השלום לדור המאמין שאף על פי שיתמהמה השלום, עם כל זה אחכה לו שיבוא. כשם שהמסורת היהודית עצבה מעשי זיכרון ותקווה שנועדו לטעת בלב העם את החלום, כך עלינו לעצב היום מעשים אשר יכוננו בליבנו את התקווה לשלום, את השאיפה והחלום לשלום – שהלוואי ולא נזקק לאלפיים שנה עד שנראה אותו מתממש.
בשנים הקודמות הצבתי חזון זה ביחס לט"ו בשבט (על כך כתבתי בפרק מתוך ספרי "קורא בין התמונות" ותמצית דבריו הובאו באתר מכון הרטמן). דווקא השנה כשהרגשתי שאין אוויר לנשימה ואין כוחות לעמוד מול הכאב, האובדן והחרדה, נוכח המלחמה העקובה מדם, נוכח המחיר הנורא מכל שמשפחה כה רבות שילמו, לנוכח החטופות והחטופים שהמחשבה אינה יכולה לשאת את שהם עוברים בשבי החמאס, ולנוכח הזוועות שעברו על ישובי עוטף עזה בימי המלחמה – ראיתי לנכון להוציא את הדברים מהכוח אל הפועל. כך, ביום חמישה-עשר בשבט נפגשנו אני ומשפחתי, יחד עם ידידנו משפחת אבו-אמיר לנטיעות בהר הכרמל, כדי לטעת את התקווה והחלום בליבנו. יחד ישבנו על פיסת האדמה האהובה עלינו. יחד שחקו ילדינו, על אף פערי השפה ביניהם. יחד נהנו מרגבי האדמה ומהפריחה הנהדרת שגומלת הארץ הזו למעט הגשם היורד בה. יחד ישבנו ואכלנו מפירות הארץ וממעשי ידינו. יחד נטענו ברגבי האדמה את שתילי הזיתים – סמל לשלום ולאחווה בין העמים. הפערים בנינו לא טושטשו. התחושות שמלוות כל אחד ואחת בעת הקשה הזו נכחו גם באותן שעות. ובכל זאת, אפשרנו לעצמנו להיות, ולו לכמה שעות, במציאות אחרת, בחלום לימים אחרים. אפשרנו לעצמנו להניח לרגע למציאות הריאלית הכואבת והדממת ולחוות חוויה נאיבית ונבואית כאחת, אשר הותירה בכולנו רושם עז וכוח להמשיך ולקוות לימים אחרים, גם בימים קשים מנשוא.
***
את דברי אבקש לחתום בשיר שכתבתי בעקבות החוויה המיוחדת הזו, שיר החושף במקצת את האופן שבו הותירו הדברים עלי את חותמם.
וַיְהִי בִּימֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת
וַאֲנִי בְּאַחַת מֵעָרֵי יְהוּדָה.
וְאוֹמֵר: "הִנֵּה חָשַׁךְ עוֹלָם בַּעֲדִי,
אֶל שְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת קַרְנִי יָרְדָה".
מִלַּהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת
מְעִי חֳמַרְמָרוּ, נַפְשִׁי חָרְדָה.
כָּל הַיּוֹם לִבִּי דָּוָה, עֵינַי חָשְׁכוּ
עַל דַּרְכִּי, דְּרָכֵינוּ, כִּי אָבְדָה.
הַלָּנֶצַח נֹאכַל חֶרֶב?
הֲלֹא יָדַעְתִּי כִּי מָרָה הוֹדָה.
הֲלֹא לְשֶׁמַע אֹזֶן שָׁמַעְתִּי
וְעַתָּה עֵינַי, בְּרֶטֶט, רָאֲתָה
מִחוּץ תִּשְׁכַּל חֶרֶב
וּמֵחֲדָרִים אֵימָה וּרְעָדָה
בָּחוּר גַּם בַּחוּרָה
אִישׁ שֵׂיבָה וְגַם יַלְדָּה.
הַלְּעוֹלָם יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב
וְהָאָרֶץ – לְנַצֵּחַ מִלְחָמָה תֵּדַע?
וְהִנֵּה, בְּטֶרֶם יִכְבֶּה נֵר הָאֱלוֹהִים
וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבִּי: צֹר לְךָ כְּצֵידָה
אֶת הַחֲלוֹם הַהוּא מְקַדֵּם –
אֲשֶׁר עָלוּ מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַגָּדָה
זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ נָמֵר וְגַם גָּדִי
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, לְלֹא גָּדֵר וְהַפְרָדָה.
אֱחֹז בַּחֲלוֹם וְאֶל חָזְךָ תְּאַמְּצֵהוּ,
בִּימֵי תִּמְּרוֹת עָשָׁן וְהַרְעָדָה
שְׁמֹר אוֹתוֹ כְּבָבַת עֵינֶיךָ
וְהוּא יִשְׁמֹר עָלֶיךָ, כְּיוֹם חֶמְדָּה.
כִּי בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם
וְאָנָה נָבוֹא בְּאֵין תִּקְוָה?
וַיְהִי בְּיוֹם חַג הָאִילָנוֹת
יוֹם אָדָם וַאֲדָמָה אֲשֶׁר נוֹדַע
וֶאֱפֵן אֶל בְּנֵי עֲרָב
אַבּוּ-אָמִיר, יָדִיד וִידִידָה
אֲשֶׁר נַפְשִׁי בְּנַפְשָׁם נִקְשְׁרָה
תְּהֵא יְדִידוּתֵנוּ לִתְעוּדָה.
וְנָעַל וְנֵלֵךְ אֵלַי הַר כַּרְמֶל
לָטַעַת הַחֲלוֹם בְּאֶרֶץ-חֶמְדָּה.
וְנִטַּע שְׁתִילֵי הַזַּיִת
וְשָׁרָשָׁיו בְּלִבֵּנוּ כִּתְהוּדָה
לְאוֹתוֹ חֲלוֹם-חִזָּיוֹן מְקַדֵּם
שָׁלוֹם בֵּין בְּנֵי עֲרָב וִיהוּדָה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
