אחד האתגרים החברתיים העומדים לפתחה של החברה הישראלית הוא יחסה של חברת הרוב היהודית אל חברת המיעוט הערבית בכלל, ואל זו הערבית-מוסלמית בפרט. מעת לעת עולה סוגיה זו לכותרות בשל אירועים שליליים, אזי עוסקים כולם בבעיה ובדרכי פתרונה. אולם מרגע שהרוחות שוככות מעט, שבה הבעיה להיות מטואטאת מתחת לשטיח. אנו מקווים שאם לא נדבר עליה, הבעיה תישאר במחבואה וכולנו נוכל להתנהל בשגרת יומנו מבלי להטריד את מנוחתנו באתגרים שהיא מזמנת לנו ובדרכי הפתרון שניתן להציע לה.
אך אנו למודי ניסיון ויודעים שהבעיה למעשה לא תעלם. היא תשוב אלינו פעם אחר פעם באמצעות משברים ואתגרים שונים שיעמדו לפתחנו מעת לעת. עלינו להקדיש אפוא את זמננו למחשבה משותפת כיצד ניתן להיטיב את היחסים ולהבריא אותם, כמו גם לטפל בכל הדורש טיפול.
בדברי אלו בכוונתי לפנות אל הציבור הרחב, אל החברה, ולא רק אל המנהיגים וגורמי אכיפת החוק. לאלו יש ודאי אחריות, ותחומים שלמים מסורים לידיהם. אך לא הכל תלוי ועומד על כתפי ההנהגה. התיקון החברתי יגיע גם מתוך תנועה אזרחית הצומחת מלמטה ומביאה עמה רוח אחרת למציאות חיינו הקשה. גם דברים אלו אינם בגדר חידוש, וכבר נשמעו ויישמעו בעתיד הצעות שונות ומגוונות – חלקן טובות יותר וחלקן פחות; חלקן כבר מיושמות באופן זה או אחר וחלקן עדיין לא. בשורות קצרות אלו אין אני מבקש אלא להוסיף הצעה אחת נוספת, שנדמה לי שעוד טרם נשמעה.
בחלק השלישי בחיבורו 'מורה הנבוכים', עוסק הרמב"ם באריכות בטעמי המצוות. בבואו לתאר את טעמם של הימים הטובים והמועדים הוא מקדים וטוען שיש משמעות מרכזית אחת המשותפת לכל החגים: "ימים טובים נועדו כולם לשמחות ולהתכנסויות מענגות ההכרחיות לאדם לרוב. הם גם מועילים להתיידדויות אשר מבקשים שתקרינה בין האנשים בהתאגדויות המדיניות" (פרק מג).
כשקוראים את הדברים הללו וחושבים על המציאות הישראלית, נגלית לנגד עינינו תמונה קשה. אין בישראל ולו יום חג אחד המאפשר את אותה "התיידדות" שעליה דיבר הרמב"ם, בין כל חלקי החברה הישראלית. אין ולו מועד אחד שאותו חוגגת החברה הישראלית כולה יחד. במרבית מדינות העולם המערבי, שגם בהן יש קבוצות אוכלוסייה שונות, יום החג המשותף לכל האזרחים הוא בדרך כלל יום העצמאות של המדינה. ביום זה, נהנים האזרחים כולם, ללא הבדל דת, גזע ומין, מיום חגיגי ומיוחד. חלקם נהנים בו בעיקר מן החופש, ולאחרים זהו יום בעל משמעות עמוקה. אך בעבור הרוב המוחלט זהו יום נעים ומשמח שממלא את התפקיד המיועד לו.
במדינת ישראל אין יום חג שכזה המשותף לכל אזרחיה. יום העצמאות היה ויישאר במחלוקת עזה בין הרוב היהודי-ישראלי לבין המיעוטים. ניסיון לעדן אותו ולפתוח את שעריו בפני החברה הערבית – לא רק שלא יעלה יפה, אלא גם יפגום במשמעות העמוקה של יום העצמאות עבור הרוב היהודי.
מנגד, הציפייה שערביי ישראל יאמצו אל ליבם את החג כמות שהוא, היא לא נכונה ולא מעשית: לא נכונה משום שהיא מבטלת כליל את המורכבות הטמונה בזהות הערבית-ישראלית, ולא מעשית מפני שהיא אינה תלויה אלא בליבם של נשים ואנשים, וליבם – שמור להם. לבד מיום העצמאות אין כל תאריך אחר שמאפשר יום חג אזרחי של שמחה והתיידדות עבור כלל אזרחי המדינה.
יום חג שכזה הוא משמעותי לא רק בשל הטעם שעליו הצביע הרמב"ם, המפגש והידידות, אלא גם בשל הרוח הרעננה שבכוחו להביא בשערינו, והמים החיים שבכוחו לצקת על נפש עייפה. שכן תפקיד נוסף שיש לחגים הוא לשאת את האדם מעל לזמן ולמרחב שבהם הוא ניצב, אל מציאות טובה יותר, שלמה ואידיאית יותר.
ימי החג מכניסים אל תוך הוויית ההווה סיפור עתיק יומין, המעניק לא פעם 'תשובת משקל' למציאות עצמה. העבר, בבשורה שהוא נושא אלי עתיד אידאי, מצווה עלינו: 'חוג תחוגו', למרות ועל-אף מציאות החיים שאתם נתונים בה. רעיון זה מופיעה במקורות שונים, שהמפורסם והמרכזי שבהם ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי (ח"ג, ג י), שדבריו שבו ונשנו בפי אחד-העם:
אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת, השבת שמרה אותם, ולולא היא שהחזירה להם את "נשמתם" וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר למטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית.
תפקידם של ימי מועד בלוח השנה, כך מלמדים אותנו ריה"ל ואחד-העם, הוא לייצר בעבורנו תמונת ראי למציאות חיינו; תמונה טובה יותר, תמונה שמיימית. כזו שלרגע תאפשר לנו לחוות ולחיות את מציאות החיים המתוקנת אליה אנו שואפים, גם אם עדיין לא זכינו שהיא תתממש במלואה בהווה.
והנה, גם דבר זה חסר בעולמנו. אין אף יום אחד בשנה המאפשר להניח בצד את המחלוקות שבין חלקי החברה השונים ולחגוג יחד, כאילו חזון אחרית הימים כבר התגשם. החברה הישראלית מצויה בשבר עמוק בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, והפתרון לכל האתגרים ששבר זה נושא בתוכו לא תמיד נראה באופק. פעמים רבות הניסיון לפתור את הקשיים והמאבקים גורם לתחושת אכזבה ותסכול.
על כן, לצד החתירה המתמדת לתיקון המציאות, צריך גם ליצור מעין "יום שכולו שבת", יום חג לכל אזרחי המדינה שהכל יכולים לשמוח ולחגוג בו ביחד. ביום זה אין מנסים להוביל את המציאות אלי גאולה אלא מציבים את הגאולה בתוך הזמן, על אף שהיא עודנה רחוקה. לא מתוך נאיביות וניסיון להעמיד חזיון תעתועים, אלא מתוך רצון לאזן במקצת, ליום אחד, את התחושות הקשות והרגשות השליליים שנושאים רבים כל כך. לאפשר מקום לרוח אחרת, רוח נעימה וטובה, שתשמור עלינו מפני המשא הקשה של מציאות החיים המורכבת בה אנו נתונים.
הבעיה הגדולה ביותר שעומדת לפתחו של רעיון זה הוא כיצד בודים חג מן הלב. לפני שנות דור הזהיר ביאליק:
את החגים אין בודים מן הלב… אפשר ל'נסח' ול'סגנן' קצת אותם, אבל לא לברוא יש מאין…. חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה…
במקרה שלפנינו נדמה כי אנו עומדים בדרך ללא מוצא. אם נבקש לאמץ חג מחגי אבותינו – הרי שנשאר בדל"ת אמותיה של הזהות היהודית, וכך נחסום את האפשרות לכל מי שאינו בן הזהות הזו להצטרף אליו. אם נבדה את החג מן הלב ונעמיד אותו חף מזיקה היסטורית, הרי שלא יהיה בו את המטען העמוק הדרוש לחג בכדי להתנחל בלבבות.
אולם לדעתי ישנו חג אחד שמסוגל לכך. קיים בלוח השנה העברי חג שמצד אחד שורשיו עמוקים דיים, ומצד שני הוא גם חופשי מספיק בכדי שיהיה אפשר להוסיף לו קומה נוספת. ישנו תאריך שניתן למצוא לו הד עמוק לא רק בתרבות היהודית אלא גם בתרבות הערבית הארצישראלית: ט"ו בשבט.
ט"ו בשבט פשט ולבש צורות לאורך הדורות. משמעויותיו ומאפייניו הלכו והתפתחו במרוצת השנים, ואפשר לדמות אותו לתל הבנוי שכבות-שכבות. בכל תקופה נוספה קומה חדשה, לעיתים לצידה של המשמעות הקודמת ולעיתים במקומה. בראשית דרכו היה ט"ו בשבט יום בעל משמעות יהודית-דתית. הוא שימש נקודת זמן חשובה לקביעת מועד השנה לצורך קיום מצוות חקלאיות שונות הקשורות באדמה: תרומות, מעשרות, נטע רבעי וכדומה.
ברבות השנים התפתח המועד והיה לחג בעל מאפיינים לאומיים. בתקופת הגלות הוא ביטא את הזיקה של העם המפוזר על פני תבל אל ארץ מולדתו, ומאוחר יותר, בימי ראשית הציונות ולאחר הקמת מדינת ישראל, הוא סימל את התחדשות חיי העם השב אל מולדתו, מעמיק בה את נטיעותיו ומכה בה את שורשיו.
בימינו אנו, לצד המשמעויות הלאומיות של החג הוא מקבל גם משמעויות אוניברסליות הקשורות לקיימות, שמירה על הטבע ואיכות הסביבה. לצד מעגלי השייכות הללו – הדתיים, הלאומיים והאוניברסליים – אפשר להציע מעגל שייכות נוסף: ביטוי לזיקה שבין האדם והאדמה, לקשר שבין ארץ ישראל לבין היושבים בה ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום. יום חג לכל יושביה.
למרבה הפלא, ניתן למצוא הד תרבותי עמוק לחגיגת ט"ו בשבט כיום חג ארצישראלי, לא רק בעבור בנות ובני המורשת היהודית, אלא לבנות ובני כל יושבי הארץ הזו. מקורות קדומים בני 1,000-800 שנים, חושפים את יסודותיו הקדמונים של ט"ו בשבט כיום שמבשר את תחילתו של האביב.
באופן מעניין, מקורות אלו הם דווקא מקורות ערביים-ארצישראליים וחלקם היוו השראה ואישוש לקביעתם של חכמים לציין את ט"ו בשבט במועד זה בשנה (במסגרת קצרה זו לא אוכל להאריך בכך, אולם להרחבה ראו בספרי "קורא בין התמונות", עמ' 197-200). לפיכך, טבעי יהיה לבנות סביב ט"ו בשבט יום חג ששעריו פתוחים ליושבי הארץ הזו באשר הם, ישראלים המבקשים לחגוג יחד סביב מכנה משותף רחב – השמחה בישיבה על האדמה הזו.
יתרה מזאת, על גבי החגיגה המשותפת של הקשר לארץ, ניתן להוסיף קומה נוספת החוגגת את רעיון השותפות האזרחית הגדולה, הבאה אף היא לידי ביטוי באחת ממשמעויותיו הנשכחות של ט"ו בשבט. בדברי ימיה של ישראל אמור היה להיות ט"ו בשבט יום חגה של הדמוקרטיה, יום חגה של הכנסת, שכן ביום זה בשנת תש"ט נקבעה ישיבתה הראשונה של כנסת ישראל.
בקורות ימי הכנסת נקבע אז שיום זה יהיה יום חגה, כפי שתיארו רושמי קורות הימים באותה תקופה:
יום פתיחת האסיפה המכוננת הראשונה בירושלים נהפך לחג לאומי גדול ונקבע לדורות בדברי ימי האומה. בט"ו בשבט של שנת תש"ט ניטע האילן הגדול ביותר במדינת ישראל.
לצערנו, בפועל מעולם לא הפך יום זה לחג של הכנסת, לחגה של הדמוקרטיה. אולם ביכולתנו להחיות את יום החג הזה ולהפוך את ט"ו בשבט לחגם של אזרחי ישראל כולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. יום של חגיגה אזרחית משותפת, בו מניחים לרגע את אתגרי השעה ושמחים יחד בתקווה ובחלום לימים אחרים שיבואו. זה עשוי להיות יום של שמחה בדמוקרטיה הישראלית, ללא דרישה מאיש להכיר תודה על המקום שניתן לו בה. יום בו כולם שמחים בהיותנו יושבי הארץ הזו, האדמה הזו והמדינה הזו. יום שיאפשר לנו "לשכוח לרגע" את הקשיים והמחלוקות ולהיפגש זה עם זה, פנים בפנים, בעיניים בורקות החולמות מציאות אחרת.
ייתכן שהדברים נשמעים נאיביים. אולם כפי שפתחתי את דבריי, במידה רבה תפקידם של המועדים הוא להוות זמן אחר: שלם גם כשהמציאות פגומה, גואל גם בעת גלות, מתוקן גם כשעומדים בפני משבר. תפקידם של המועדים הוא להכניס מעט מן האור אל תוך החיים, שאינם תמיד מאירים ומזהירים. זהו "מעין עולם הבא", מציאות נאיבית בעולם כאוטי.
אני מאמין שבכוחו של יום חג כזה, יהא בט"ו בשבט כהצעתי או בכל מועד אחר, לתרום תרומה משמעותית לבניית היחסים של חברת הרוב וחברת המיעוט במדינת ישראל. יום אחד בשנה נוכל ללכד את הלבבות, להתעלות לרגע מעל המציאות הקשה, וליהנות יחד מהחיים המשותפים יחד.
לו יהי.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
