תפיסת הדתיות העולה מספרות חז"ל הינה יחודית וחריגה, ואין לה אח ורע בקאנונים דתיים אחרים. פרופ' מנחם פיש עומד על שלושת העקרונות הבולטים של דתיות זו: קריאה לעימות עם מקורות הסמכות של הדת, כפירה בכליל השלמות של האל ודיאלוג מתמיד של המאמין עם תפיסות יריבות

עובדה ידועה היא שספרות חז"ל מושתתת על תרבות של מחלוקת; ריבוי הדעות והעימותים בין החכמים מופיעים כמעט בכל עמוד ועמוד יצירתם של חז"ל. אך מסתבר שלספרות חז"ל יש מאפיין נוסף, חריג עוד יותר, המייחד אותה מקאנונים דתיים אחרים: היא חלוקה בינה לבין עצמה אף על מושג הדתיות עצמו ומציעה לו שני דגמים שונים וסותרים. בספר שעל כתיבתו אני שוקד בימים אלה בשם "ברית העימות – קווים לפולמוס הדתיות בספרות חז"ל", אני מבקש לחשוף מחלוקת זאת לפרטיה, ולהעלות על נס תפיסת דתיות יהודית יוצאת דופן וייחודית העולה ממנה.

מחויבות דתית נתפסת בדרך כלל – הן על-ידי בני הדת והן על-ידי חוקריה – במושגים של קבלת מרות; היא מתפרשת כנכונות לברר מה הדת תובעת מן האדם וכהתחייבות למלא אחר תביעה זו. המונחים הרווחים בהם מתואר יחס המאמין לאל הם ציות, כניעה וכפיפות או בניסוח היהודי הקולע: "קבלת עול מלכות שמים". אכן, לתפיסה זו ניתן קול ברור, צלול ומודע לעצמו בספרות חז"ל. אך עם זאת, אני מבקש לטעון כי אין זה הקול היחיד הנשמע בספרות זו וכי לצדו אנו מוצאים תפיסה אחרת, בעלת מעמד מרכזי יותר בעולמם של חכמים. מושג הדתיות מתפרש לפי תפיסה זו באופן ייחודי וחריג, וזאת משלושה היבטים מרכזיים:

ראשית, לפי תפיסה זו נאמנות ומחויבות דתית אינן מתפרשות כקבלת מרותם של מקורות הסמכות של הדת אלא להיפך, כנכונות להתעמת ולהתייצב באופן ביקורתי כנגדם. הדבר נכון לגבי ארבעה מקורות הסמכות המרכזיים ביהדות: כתבי הקודש, המסורת ההלכתית, מוסדות וסמכויות ההלכה שבכל דור והקב"ה בכבודו ובעצמו. קול מרכזי בספרות חז"ל טוען כי כאשר המאמין סבור שמקור הסמכות טועה, חובתו הדתית היא להתעמת עמו ולא להכנע לו ולקבל את מרותו. העימות בין המאמין למקורות הסמכות אינו מתרחש משום שהמסגרת הדתית רגישה לצורך האנושי להתבטא ולפיכך מאפשרת את המרחב האוטונומי הזה; הדבר נתפס כדרישה דתית מן האדם. על פי תפיסת הדתיות הזאת, מקורות הסמכות של הדת (כולל הקב"ה עצמו) נתפסים כמודעים לצורך שלהם בביקורת מתקנת מצד המאמינים.

ההיבט השני החריג בתפיסת הדתיות החז"לית קשור לנקודה זו: היא כופרת באופן מפורש ומודע בכליל השלמות המוסרית של מקורות סמכות הללו, ובראש ובראשונה בשלמותו המוסרית של האל. האל נתפס כריבון העולם הבורא את האדם ומצווה עליו, אבל יחד עם זאת גם כמי שעשוי לטעות; שיקול הדעת האלוהי עלול להיותפגום מבחינה מוסרית (ואף הוכיח את עצמו בעבר ככזה), ולפיכך הוא זקוק לביקורת של מאמיניו.

אין צורך לומר שכפירה כזאת בשלמותו המוסרית של האלוהים סותרת את הנחת היסוד התיאולוגית המשותפת לשלושת הדתות המונותיאיסטיות, לספרות המחקר עליהן, ואפילו לספרות הפולמוסית האנטי-דתית, שאף היא אינה מעלה על דעתה דמות אל שאינו כליל השלמות. הדבר המרתק בתפיסת הדתיות העימותית של חז"ל הוא שאין מדובר כלל ועיקר בקול החותר באיזה שהו מובן תחת אושיות הדת, נהפוך הוא; זהו קול שבוער בלהט דתי של מחויבות ונאמנות, אבל מפרש אותן מתוך תחושת שותפות עם אל הזקוק כמונו לביקורת, המובילה לא-פעם לעימות מוסרי מולו.

דוגמא מצויינת לתפיסה זו נמצאת במדרש המציין שלושה מקרים בהם קרא משה תגר על שיפוטו המוסרי של האל, והלה הגיב: "למדתני!" (במדבר רבה, יט). כך למשל, מספר המדרש, כאשר משה עלה אל האלוהים, וקרא לראשונה את הכתוב בעשרת הדברות – "פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים…" (שמות כ, ה) – טען נחרצות: האם "נאה, שיהיו הצדיקים לוקין בעוון אביהם?!". על כך, לפי המדרש, השיב האל: "לימדתני! חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך", ובהתאם לכך תוקנה ההוראה, ובספר דברים הוא כותב כי "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כד, טז). משה מוצא אפוא פגם מוסרי בטיוטה ראשונה כביכול של התורה שבכתב ובעקבות ביקורתו התקיפה התורה מתוקנת בידי האל.

אפלטון ואריסטו בוויכוח. פרט מתוך תבליט, לוקה דלה רוביה, 1438.

היבט שלישי של תפיסת הדתיות העימותית של חז"ל החורג מן המקובל נוגע למאמין עצמו: התביעה לספקנות ולעימות מתמיד עם מקורות הסמכות של הדת חוזרת אל האדם עצמו באופן רפלקטיבי, ודורשת ממנו בתביעה לחשוף גם את עצמו לביקורת מתמדת. חז"ל מודעים היטב לקושי העקרוני שבהעברת ביקורת עצמית, ולפיכך הספרות התלמודית דוחקת בכל אדם להיחשף לבני פלוגתא החושבים אחרת ממנו. בתרבות שיח כזאת האחרוּת נחשבת לבעלת ערך משום שרק באמצעותה יכול אדם למצוא עצמו מתמודד על חלופה של ממש לתפיסת עולמו.

דוגמא מובהקת לכך בספרות חז"ל היא יחס בית הלל לבית שמאי. למרות ההבדלים העמוקים ביניהם, בית הלל השכילו להבין את החשיבות שיש בקיומו של יריב נחוש כבית שמאי לפיתוח ושכלול עמדתם שלהם. לפיכך הם "הקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם" ולא עוד אלא שכדברי הירושלמי הם היו שומעים את דברי בית שמאי וחוזרים בהם מדעתם.

אך מעגלי הדיאלוג והעימות אינם נעצרים בתוך בית המדרש וגם לא במחלוקות שבין שני בתי מדרש שונים. ספרות חז"ל מלאה בסיפורים אודות דיאלוגים ביקורתיים עם הוגים ומצביאים רומיים, גברות מכובדות ("מטרונות") ואף זונות נוכריות. הדמויות הללו, המציגות פרספקטיבות שונות בתכלית, מאלפות בינה לא אחת את החכמים שבאו עמם במגע, לעתים בנושאים בעלי משמעות הלכתית ממש.

יתרה מזאת, שיח העימות אף מגיע לתוך האדם עצמו. כפי שהראה פרופ' ישי רוזן-צבי בספרו האחרון, "יצר הרע" נתפס בספרות חז"ל באופן אחר מזה שבו אנו מבינים אותו בדרך-כלל – כמערכת נמוכה של תשוקות ודחפים. מקור הרע לפי חז"ל מגולם במעין דמות דמונית השוכנת בתוך האדם, משוחחת איתו ומתווכחת איתו. זאת דמות המכירה אותנו לפניי ולפנים, המאמצת לעצמה את השיח הבית-מדרשי ומאלצת אותנו להתמודד תדיר עם ביקורתה וטיעוניה.

אם כן, לפי תפיסה חז"לית זו האדם נתון בסבך מעגלי שיח ביקורתי – מהדיאלוג הפנימי עם יצרו, דרך השיחה עם בני פלוגתא בתוככי בית המדרש, ועד לדיאלוג ביקורתי ער עם תרבויות שכנות. כל זאת תוך עימות מתמיד עם מסורותיו, מנהיגיו ואף עם האל עצמו. בניגוד לאופן הרווח בו אנו תופסים דתיות – כאמונה באמיתות מוחלטות וכבטחון הנוצר ממסגרות קבועות – המסורת החז"לית הזאת רואה דווקא בערעור המתמיד על אמיתות ומחוייבויות כביטויים של האדם הדתי השלם.

דומה שכיום לא ניתן למצוא מסורת דתית חיה המאמצת את "ברית העימות" אותה תיארו חז"ל, תפיסת ברית-דת התובעת מהאדם להפעיל את שיקול דעתו האוטונומית, המצדדת בדיאלוג מתמיד, בנקיטת עמדה ביקורתית ובכפירה בכליל השלמות של מקורות הסמכות של דתו, והרוכשת הערכה לאחר בגין עצם אחרותו. במובן זה, לשחזור הקול החז"לי הייחודי והאותנטי הזה ישנה חשיבות עצומה, לא רק מן ההיבט ההיסטורי-מחקרי, אלא גם, ובעיקר במישור הדתי והתרבותי העכשווי.