מסע ההתבגרות של יעקב החל בפרשה הקודמת – פרשת ויצא – בחלום המלאכים:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. (בראשית כ"ח י"ב)

בדברינו על הפרשה הקודמת, הדגשנו את התנועה, את חוסר התכלית של אותם מלאכים שעולים ויורדים שוב ושוב על הסולם. על רקע המראה הזה, בואו ונתבונן בתמונת הפתיחה של פרשתנו. אנחנו על סף סיומו של המסע, בשיבה לארץ ישראל:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.

הנה שוב מופיעים מלאכים. על פי פשוטו של מקרא אלה הם שליחים, בשר ודם, אותם שולח יעקב אל אחיו. שיתוף השם עם מלאכי החלום אסור לו שיקהה את ההבדל בין תמונת המיתוס המופיעה בשינה ובין התמונה הפרוזאית המופיעה בעירות הפעלתנית של יעקב. רש"י, המאסף את ספרות חז"ל בכתיבתו, כותב לנו:

וישלח יעקב מלאכים. מלאכים ממש.

במדרש רבה מופיעה מחלוקת בין שתי הקריאות:

מלאכים. אלו שלוחי בשר ודם. רבנן אמרי: מלאכים ממש.

בואו וניקח את קריאתם של חכמים ואת קריאתו של רש"י, נמסך נימה של אגדה לתמונה הפרוזאית ונעמיד אותה כשליחת מלאכים ממש. מיד נקשרת התמונה אל תמונת החלום, והדומה והשונה ניבט ממנה. כשם שבתמונת החלום יש תמונה של תנועת המלאכים הלוך ושוב, כך בתמונה הזאת יעקב שולח את המלאכים והם –

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.

אף כאן תמונת הלוך ושוב. מה ההבדל? כאן יעקב שולח אותם. למרות שהתשובה שהם משיבים היא תשובה קשה, אין אותה תחושה של בהלה שמעוררת התנועה חסרת התכלית שבחלום. יש רגש קשה, אבל יעקב לוקח את גורלו בידיו, הוא שולט במציאות. הוא מקבל את התשובה הקשה מתגבר על הרגש ועושה מעשה:

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

שוב נותן רש"י מילים לתמונה:

התקין עצמו לשלושה דברים, לדורון לתפילה ולמלחמה.

יעקב מבטא במילים מנעד של שלושה רגשות: היראה הופכת לתפילה, הכעס להערכות למלחמה, והמתינות לשליחת הדורון. יש עוד תמונת ספק בשר ודם ספק מלאך בפרשה:

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָעִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ.

אף כאן הכתובים מתעתעים בנו. מצד אחד מדובר ב'איש', כלומר – בשר ודם. מצד שני בברכה שנכפית עליו מורה האיש כי יעקב שרה עם אלוהים ועם אנשים. בכך הוא פותח פתח להעמדת הדמות כדמות אלוהית. רש"י מביא את פירוש רבותינו:

הוא שרו של עשיו.

השר בשפת חכמים הוא המלאך הממונה על האיש או על העם. משתי הדוגמאות האלה עולה כי יעקב נפגש בדמויות הנעות בין האנושי לבין האלוהי או המלאכי. כאן נפתח פתח לשתי אפשרויות של העמדה.

האפשרות האחת היא לראות את הדמות כמייצגת את האחר, כפירוש רש"י המורה כי השר הוא השר של עשיו. אפשרות שנייה היא לראות את הדמות הנעה בין האנושי למלאכי כמייצגת את האני, במקרה זה – את יעקב.

האפשרות השנייה מובילה אותי לחשוב על המושג 'אלטר אגו', האני האחר. מושג זה משמש הן בתחום הפסיכולוגיה והן בתחום הספרות והתרבות. הכוונה לדמות שנייה המתפקדת באותו אדם, כמו ד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד. בדרך כלל ההוראה היא שלילית, והיא מורה על חולי, פיצול של האישיות. הייתי מציע לבחון את התופעה בעין אחרת, חיובית. האישיות השנייה יכולה להיות מרכיב בריא המרחיב את האדם אל מעבר לגבולותיו. משל למה הדבר דומה? לשחקן תיאטרון המוסיף את הדמות המשוחקת לדמותו הממשית וכך מרחיב את טווח הרגש והביטוי. באופן כזה אפשר לקרוא את דברי הרעייה בשיר השירים:

מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא-יָבֻזוּ לִי. אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל-בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי. (שיר השירים ח')

הדימוי לילד, לאח, ליונק, מרחיב את האפשרויות. לו היתה הרעיה מצליחה לממש את ה'מי יתן', היתה פותרת את בעיית הבוז. עכשיו שהיא לא מצליחה, הרי שאו שהיא תישק לו בחוץ ותשלם את מחיר הבוז, או שהיא לא תשלם את מחיר הבוז אלא את מחיר ההימנעות מלעשות את אשר היא רוצה. ייתכן שעצם הדיבר מכניס את הדוד ואת הרעיה למשחק התפקידים המרחיב את דמותם ואת מנעד רגשותיהם. מעניין שמיד לאחר שהיא מעמידה את דודה כיונק, היא מעמידה אותו כ… מורה ('תלמדני'). נראה שהרחבת האישיות אל עבר דמות אחת, מאפשרת הרחבתה גם לדמויות אחרות, שונות וסותרות.

נחזור ליעקב ולמלאכיו. השליח הוא בוודאי 'אלטר אגו'. חכמים הורו כי 'שלוחו של אדם כמותו', הוא אישיות שונה המרחיבה את המרחב בו יכול לפעול השולח. אני נמצא בישראל ורוצה לפעול פעולה משפטית בארגנטינה. מיניתי שליח והנה אישיותי שלי יכולה לפעול הרבה מעבר לים. גם יעקב יכול לראות את השליח כמרחיב תחום פעולתו, מאפשר לו להישאר עם משפחתו ובאותה השעה 'לדבר' עם עשיו אחיו שעודנו רחוק. אבל נראה שזה לא הכל. לשם כך לא צריך היה 'מלאכים ממש'. אולי הצורך בהם היה מפני שהמניעה לדבר עם עשיו היתה לא רק גיאוגרפית אלא גם קיומית. יעקב, האח הקטן, גונב הבכורה, לא מסוגל לדבר עם עשיו ולומר לו: 'זה נגמר. גדלתי, צמחתי ועכשיו ממקום של כוח אני רוצה להביט בעיניך ולהשלים'. הוא צריך לגייס מתוכו דמות אחרת, את הגדול ואת החזק, את המלאך שבתוכו.

וכך גם במאבק עם האיש. אם האיש איננו שרו של עשיו אלא שרו של יעקב, הרי יעקב מנהל קרב עם עצמו. יעקב הקטן הפגוע נאבק לצמוח, נאבק בכוחות המחלישים אותו שהם הוא עצמו. הוא גובר עליהם ודורש מהם ברכה. הוא משנה את שם עצמו ביודעו כי התמודד עם האלוהי שבו ועם האנושי שבו.

בכל אחד מאיתנו יש מלאכי אלוהים העולים ויורדים ומבלבלים את אישיותנו. רצונות הפוכים, תשוקות ופחדים מתרוצצים בכבישי תודעתנו נגד כיוון התנועה. היכולת לנקוט עמדה אחרת, לשלוח את המלאכים למשימות, להיאבק איתם כשהם מאיימים לפגוע בנו, היא חשובה מאוד. היא מאפשרת לנו לקחת את גורלנו בידינו לשנות את שמנו ולחזור לארץ אבותינו ונחלת נפשנו.