אחת התופעות הבולטות למקרא ברכותיו של יעקב לבניו, היא ריבוי סמלי החיה בהם הוא משתמש:

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ: יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:

השימוש בדימויים הללו איננו מובן מאליו, במיוחד כשההקשר הוא ברכה. אם נתבונן ביחס שבין האדם לחיה, נגלה מורכבות רעיונית ורגשית. מהצד האחד – ברור שהאדם הוא חיה, מהצד השני – הנטייה שלנו היא לראות בדימוי האדם לחיה דימוי גנאי. בשימוש השפה הרגיל, לומר על אדם שהוא חיה, הרי הוא להורות כי הוא לא אנושי. 'חיית אדם' או כביטוי האידי 'א וילדע חיה' (חיית פרא. ביטוי המורה על אדם אלים).
אם נבחן את היחס בין האדם לחיה בספר בראשית, נגלה יחס מורכב:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (בראשית א)

מצד אחד יש הפרדה בין בריאת החיות ובין בריאת האדם. מצד שני הפתיחה כוללת את כל החיות כולל האדם (כך פירש האבן עזרא). בפרק ב' מתוארת בתחילה רק בריאת האדם, ונראה כי מגמת ההפרדה בין האדם לחיה גוברת:

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

מצד שני מופיעה בפרק הזה אפשרות כי העזר כנגדו של האדם תהיה חיה. אמנם האפשרות נשללת, אבל עצם העלאתה מורה על כלילתם של האדם והחיה במחלקה אחת:

וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:

בעוד שפרקי הפתיחה של ספר בראשית נעים בין ראיית האדם כחיה מדברת (כהגדרתו של אריסטו) ובין ראייתו כ'צלם אלוהים' – אחר לעולם החי, דומה שיעקב מכריע לכיוון ראיית האדם כחיה ואף רואה בכך מעלה. את היפה שבבניו הוא מדמה לחיה, וכך יכול לעשות רק מי שרואה בכך ברכה ולא קללה.

מניין הגיע יעקב לתובנה שהחיה שבאדם איננה אזור מאיים אלא דווקא מבטיח אופקי חיים חיוביים? אינני יודע בוודאות, אבל השערה יש לי. בואו ונתבונן בסיפור לידתו של יעקב:

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו: וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם: וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב (בראשית כ"ה)

עשיו מתואר כחיה. הן באדרת השיער העוטה את גופה והן בציד שבפיו כחיה הצדה בפיה ולא כאדם המשתמש במכשירים. יעקב ה'חלק' הוא היפוכו. והנה בתהפוכות חייהם מתגלגל יעקב להתחפש לעשיו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה… וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן: וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו… וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא: וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו: וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ (בראשית כ"ז)

ליעקב החלק יש הזדמנות להתחפש לחיה, לאחיו, לעשיו. בדרך כלל רגילים הקוראים לגלות רתיעה מחיית האדם ששמה עשיו. אבל אולי ההתנסות של יעקב היתה אחרת? אולי הוא גילה את היופי שבחיה (אל תשכחו שיצחק אהב את עשיו בגלל החיתיות שלו)? אגב, חכמים ראו את היופי בעשיו, את מעלת כיבוד האב שלו. הראייה ההפוכה מהרגיל היתה חלק מהמעשה הפרשני שלהם.

אולי לאור התנסותו של יעקב להיות חיה מבפנים, בתחפושת, הוא גילה עולם חדש שיכול להיפתח בפני האדם רק אם לא יתכחש לחיה שבו. אולי מכאן צמחו ברכות החיות לבניו.

כקוראי התורה ולומדיה, קוראת לנו הפרשה לאתגר את תבניות המחשבה הרגילות שלנו בהן אנחנו בורחים מהחיה שבנו. ההכרה בהיותנו חיות ובאופקי היכולות הנובעות מכך, יכולה להשיב לנו איזונים שאבדו כשהתנשאנו להכיר רק בצלם אלוהים שבנו. הצניעות שבמודעות לחיה שבנו, מתווספת ליתרונות הגלומים בזהותנו שנחשפו על ידי יעקב בברכותיו.