כאשר קרבים ימי יעקב למות, הוא משביע את יוסף שלא יקבור אותו במצרים. אפשר לדמות את יעקב כמהגר שלא הצליח להשתלב בארץ החדשה, נותר קשור לארץ אבותיו. על פי תיאור זה, יעקב הוא איש נוקשה ושמרן, שלא הצליח להגמיש את עצמו לנוכח המציאות החדשה. אלא שהתיאורים של התמונות הסמוכות אינם עולים בקנה אחד עם תיאור זה.
יעקב חולה, יוסף בא לבקרו. במהלך הביקור אומר יעקב ליוסף:

וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי.

זהו משפט חזק מאוד. יעקב שובר את התבנית המשפחתית המקובלת, ומעמיד את הנכדים במעמד של בנים. משפט ההתנצלות בסוף הדברים מגלה טפח מצפונות לבו הגורמות לשבירה לא צפויה זו:

וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם. ז וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.

ההתמקדות בבנים שנולדו עד בואו של יעקב, אולי מורה על תחושות אשם של יעקב ביחס לסבלו של יוסף. סיפור מות רחל וקבורתה בדרך אולי מזכיר את אהבתו העמוקה של יעקב לרחל, הבאה לידי ביטוי בהגדלת חלק צאצאיה בין היורשים. עקוב הוא הלב, וטעמים וסיבות רבות ושונות למעשה אחד מתרוצצים בו.
יעקב ממשיך לשבור תבניות. יוסף מביא אליו את שני בניו, מקרב אותם אליו כדי שיברכם:

וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר…יז
וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם.

יעקב שובר את תבנית הבכורה, תבנית כל כך עמוקה בעולם אליו הוא שייך:

טו כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. טז וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. יז כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה. [דברים כ"א]

אין זו גחמה, זו התנהלות שיטתית. יעקב שבר את התבנית הזאת כשנתן ליוסף כתונת פסים, כביטוי לאהבתו אותו יותר מכל אחיו. הוא נושא את השבירה הזאת בחייו, כששבר את תבנית הבכורה בהדרכת אמו בגונבו את בכורת עשיו. הוא מוסיף עוד משפט המורה על עומק מודעותו וכוונתו:

כ וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

הברכה הזאת מורה כי אפרים ומנשה לא צורפו לשוליים של קבוצת בני יעקב, אלא הם האידיאה של הבנים הבאה לידי ביטוי בברכה התמידית: 'ולוואי ותהיה כמו אפרים ומנשה.' בעולמו של יעקב, מי שנמצא בתוך הקבוצה על ידי שבירת התבנית, הוא הנמצא בתוכה יותר ממי שנמצא בה כמובן מאליו.

ובכן – יעקב איננו שמרן ונוקשה. יעקב הוא מהפכן שובר תבניות. אם כך, מדוע הוא לא מגמיש עצמו ונענה למציאות החדשה והיא שהוא עתה מצרי ועם מותו ראוי שיקבר במצרים?

בכדי לשבור תבניות צריך כח של שייכות. מי ששובר תבניות ללא שייכות למקום ולמשפחה, סופו שימצא עצמו בעולם חסר גבולות וכאוטיות. אבל מי שיש לו מקום, ויש לו משפחה אליה הוא מתייחס, הוא זה היכול להעיז ולשבור תבניות מנוונות, ולהפליג אל עבר עתיד טוב יותר. כך מסיים יעקב את ברכתו ליוסף:

כא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. כב וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.

הביטחון בשיבה העתידית, מביא את יעקב לראות את העתיד – לקיחת הארץ מידי יושביה שתקרה רק בתקופת יהושע – כהווה נותן כח. מי שמחובר כך לעברו בארץ אבותיו, מחובר כך בביטחון אל העתיד. מי שמחובר כך אל העבר ואל העתיד, יכול להרשות לעצמו בהווה לשבור תבניות בכדי לעצב את העתיד כך שיהיה טוב יותר מהעבר.