יוסף הצעיר מתגלה כאדם פגום, כמי שאינו יודע להתהלך בין הבריות. בין שאר תיאורים שאינם מחמיאים לו, מופיעה גם הוצאת הדיבה:

…יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

מהי דיבה? ברור שמדובר במילים רעות, אבל הוראה מדויקת של המושג לא ניתנת לקורא. יתרה מזו, גם תוכן הדיבה נעלם מעיננו. רש"י, בעקבות חכמים, משלים את החסר:

'את דבתם רעה' – כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות…

דבתם – כל לשון דבה פרלידי"ץ בלע"ז (רכילות) כל מה שהיה יכול לדבר בהם רעה היה מספר.

דבה – לשון (שיר השירים ז' י') 'דובב שפתי ישנים'.

יש פער בין שני הפירושים. על פי הפירוש הראשון, יוסף מספר לאביו על מעשי חטא ופשע שעושים אחיו. על פי הפירוש השני, הוא מספר דברים רגילים בעין רעה. סיפור דיבה שני בתורה, תומך בפירוש השני:

וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.  (במדבר י"ג ל"א-ל"ג)

המרגלים לא משקרים, הם מספרים דברים כהווייתם. הדיבה היא דיבור, אבל דיבור המבליט את הרע. יתרה מזו, הדיבה היא דיבור אמת שהראוי הוא שלא לאומרו. אילו היו המרגלים קוראים את תמונת המצב, היו יודעים כי עתה צריך לצקת מוטיבציה ברוח העם. יכול להיות שיש עובדות שבהקשר הזה צריך להעלים, גם אם ערך דיווח האמת גובר, אפשר לומר אותן באופן אחר. אפשר לספר שהאנשים אנשי מידות, אין צורך לומר שהארץ אוכלת יושביה. אפשר לספר שיש בה ענקים, אין צורך לשתף בחרדה של ראיית עצמם כחגבים. בוודאי שאין מקום לספר כי כן היינו בעיניהם, כאשר אין הם יודעים איך היו בעיניהם. ייתכן אפילו שבהקשר הזה, כשכל העם שומע, עדיף להעלים את העובדות, את הענקים ואת המבצרים. מכאן אנחנו מגיעים להגדרה מדויקת של הדיבה. הדיבה היא דיבור. זהו דיבור של מה שראוי שלא לאומרו, מכיוון שהוא עושה רע לשומע.

העדר מעצורי דיבור, זאת תכונה החוזרת ומתגלה אצל יוסף שוב ושוב. יוסף חולם את חלומותיו, מחוזות החלום הם מחוזות החופש והדרור בו יכול החולם להתפרע. אך החלטתו לספר לאחים את חלומות ההשפלה שלהם, מורה על העדר כשרים חברתיים ומשפחתיים בסיסיים. מי מספר על משאלה כמוסה כמו זאת?! יוסף מתגלה כאיש תמים, שאיננו מבין כי העולם הוא ג'ונגל אנושי. הוא חושף את עצמו להתקפות שלאחר מכן אין לו כח להתגונן בפניהן. גם ההיענות לשליחות אל האחים, לוקה בהבנת המציאות. יוסף כורה לעצמו את הבור אליו יטילו אותו האחים.

גם את יעקב אי אפשר לנקות מאשמת חוסר האחריות, אך עתה אנחנו מתמקדים ביוסף. אתה לא מבין שללכת לבד אל אחים שונאים זה מסוכן?! לאחר גלגוליו מגיע יוסף לבית האסורים במצרים. כשהוא רואה את פניהם הרעים של שרי פרעה האסורים, הוא נכנס איתם בשיחה, מברר את מצוקותיהם ומציע את עזרתו. הפעם זה נגמר טוב, אבל ההתנהלות היא אותה התנהלות. האדם הסביר לא נכנס במהירות שכזאת לשיחת חלומות אינטימית עם זרים שיכולים להיות גם בעלי כח הרסני ביחס אליו. גם כשהוא מובא לפני פרעה, מדבר יוסף יתר על המידה. הוא נשאל לפשר החלומות, ועונה ומפליג להצעת רפורמה עמוקה במשק המצרי. הולך לו, ופרעה מקבל את דבריו, אך באותה מידה יכול היה לקצוף עליו ולהענישו. יוסף מביא דיבה, מדובב, מדבר, הרבה, וגם – בעין מתנשאת ורעה. החיים דורשים מאיתנו לפעמים לראות דברים ולהבליג עליהם. לפעמים – להתנהג שלא בהתאמה למה שאנחנו מרגישים. אני רואה את רעת חברי וכישלונו, ומתנהג כאילו ראיתי התנהגות יפה או לפחות לא ראיתי את הרעה. אפשר לבקר התנהגות שכזאת כצביעות, או כמונח המודרני – חוסר אותנטיות. רבן גמליאל לא יכול היה לסבול אנשים שכאלה. התלמוד מספר לנו על עימות בין רבן גמליאל הנשיא ובין רבי יהושע. בסופו הודח רבן גמליאל, ובמקומו עלה רבי אלעזר בן עזריה. איש צעיר ונמרץ היה רבי אלעזר בן עזריה, ובו ביום שהומלך שינה את כללי המשחק של בית המדרש אותם הנהיג רבן גמליאל:

אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו – לא יכנס לבית המדרש… חלשה דעתו של רבן גמליאל, אמר: שמא, חס ושלום מנעתי תורה מישראל. הראו לו בחלומו כדים לבנים מלאים אפר. ולא היא, ההיא, לישב את דעתו הראו לו. (ברכות כ"ז – כ"ח. תרגום)

רבן גמליאל רוצה אנשים כמו יוסף, מה שיש בתוכם ובתודעתם הוא המתגלה כלפי חוץ בהתנהגותם ובדיבורם. אלה אנשי האמת המתאימים לדעתו של רבן גמליאל להיות יושבי בית המדרש המכריעים ומחוקקים את החוקים. רבי אלעזר בן עזריה פותח את השערים למאות אנשים נוספים, גם לאלה שאין תוכם כברם. חלומו של רבן גמליאל מצייר את הלומד החדש שאין תוכו כברו ככד לבן מלא אפר. חיצוניות יפה ותוך שרוף ומת.

התלמוד דוחה את הדימוי ומורה שהוא בא רק לישב את דעתו של רבן גמליאל, שלא תחלש בתחושות אשמה על שמנע תורה מישראל. כנראה שדעתו של התלמוד היא שאדם שאין תוכו כברו הוא אדם ראוי. אסור שכל התוך שלנו יוחצן ויתגלה לאחרים. יוסף שגה בכך שסיפר לאחים את חלומו, וזאת אותה השגיאה ששגה בכך שהביא את דיבת האחים רעה לאביהם. זה גם שורש איסור הרכילות. לא כל מה שאני יודע אני יכול לספר לאחרים. נכון שכך לא אהיה אדם אותנטי, אבל כששוקלים את ערך האותנטיות אל מול ערך הפגיעה באחר, עדיף שלא לפגוע מאשר להיות אותנטי.