ישנן שאלות שהמקרא שואל את קוראיו, והם חוזרים אליהן בכל פעם ופעם שהם קוראים בו. הקושיות נותרות על מקומן, והפתרונים משתנים מפעם לפעם. בפרשת השבוע שלנו מגיבה שרה בצחוק לבשורה או לאיחול כי ייוולד לה ילד:
יב וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.
בינה לבין המלאך או אלוהים [תלוי בפרשנויות השונות], מתפתח עימות חריף:
יג וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. יד הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ.
הרושם העולה הוא כי אלוהים החופש כל חדרי בטן, חשף את צחוקה ומצא בו פגם. והנה, פרק אחד קודם לכן, מגיב אברהם באותה הדרך, ואלוהים לא מבקר את צחוקו:
יז וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. יט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.
הרי יכול היה אלוהים לומר לאברהם: 'למה זה צחקת?! היפלא ממני דבר?!' הן את המילים אמר אברהם בליבו, כשם ששרה צחקה בקרבה, מדוע היחס השונה?
בין הפרשנים היו שהעמידו את צחוקה של שרה כשונה בתכלית מצחוקו של אברהם. אברהם שמח כותב רש"י, ואילו שרה גיחכה. ההבדל הזה מסביר מדוע היחס לצחוקו של אברהם חיובי, ואילו לצחוקה של שרה – שלילי. היו שהשוו את אברהם המורה כי גם הוא וגם שרה זקנים מכדי ללדת, בעוד שרה תולה את האבסורד בזקנתו של אברהם ולא מזכירה את עצמה. זהו פגם מוסרי הגורר יחס שונה.
אני מתבונן בפסוקים, ורואה בהם תמונה אחרת. אברהם צוחק ואומר בלבו. צחוקו הוא צחוק גלוי, פורץ, משוחרר. המילים שבליבו מסבירות לעצמו את צחוקו, נותנות פשר לרגש. שרה צוחקת בקרבה לאמר, כלומר – היא צוחקת צחוק סמוי ומובלע שאיננו מלווה במילים.
המספר נותן את המילים לרגש שלה ומבאר אותן. בתגובה לצחוקה המובלע של שרה מנהל אלוהים שתי שיחות. האחת עם אברהם, שיחה תיאולוגית: 'מדוע שרה צוחקת, היפלא מה' דבר?' שיחה כזאת אפשר היה לנהל גם בעקבות צחוקו של אברהם, והיא אכן התנהלה: אברהם אמר 'לו ישמעאל יחיה לפניך' ואלוהים ענה 'אבל שרה אשתך יולדת לך בן'. התוכן הוא אותו התוכן, אלא שכאן, במרחק מסוים, השיחה יותר מופשטת ועוסקת ביכולתו של אלוהים.
עם שרה מתנהלת שיחה אחרת. שרה – שכנראה שמעה את השיחה עם אברהם – מכחישה את צחוקה מפחד, ואלוהים אומר לה: 'לא כי צחקת.' זאת השיחה. ומה פישרה? אפשרות אחת היא להסביר את השיחה עם שרה גם כן על רקע תיאולוגי. שרה נרתעה משאלת אלוהים לאברהם – היפלא… – ואמרה: 'אני לא צחקתי, אני לא חושבת שיפלא מה' דבר.' בכך היא מבטלת את האבסורד שבלידה המאוחרת, ועל כך עומד אלוהים – את צחקת וגם אברהם צחק וזה באמת מצחיק, אבל מאלוהים לא יפלא לעשות גם דברים מצחיקים ואבסורדיים.
אפשרות שנייה היא להסביר את השיחה עם שרה על רקע קיומי אנושי. שרה צחקה בקרבה, ניסתה להבליע את הצחוק כי 'לא נעים'. מביך לצחוק לדבריו של מישהו, יהא זה אדם מלאך או אלוהים. עתה היא מנסה להמשיך בהבלעה על ידי כך שהיא מכחישה שצחקה. התגובה היא – 'צחקת'. אפשר לקרוא אותה במנגינה נעלבת וכועסת, את צחקת ופגעת בי. אבל אפשר לקרוא אותה במנגינה אחרת: 'את צחקת, וזה בסדר. אני אוהב שמגיבים בכנות לדברי, אם הם מצחיקים אז צוחקים, אם הם עצובים אז בוכים, אם הם מכעיסים אז כועסים. אהבתי את תגובת אברהם כי הוא צחק עלי בכל פה, וזה נעים ונחמד ומשחרר. שרה, צאי מהאוהל, מהאוהל הפנימי שבנית לך ובו את מחביאה את רגשותייך. היי את עצמך, הגיבי, צחקי בכי דברי. כך זה טוב, כך נוכל לדבר ולהיות.'
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
