פרשת המשכן על המוני פרטיה וגווניה, מתמצה בתכליתה –
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
התכלית הזאת רחוקה מלהיות פשוטה. על הקושי שבה הצביע שלמה, בשעה שבא לחנוך את בית המקדש אותו בנה:

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי? [מלכים א' ח']מלכים א' ח'

החיבור בין שני המקורות האלה היוצר ניגוד, מופיע כבר בילקוט שמעוני לפרשה:
בשעה שאמר לו: 'ועשו לי מקדש', אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא:
'ריבונו של עולם. כתוב 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך' ואתה אומר 'ועשו לי מקדש'?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'משה. לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה'.
המדרש לא נותן פשר, אלא אומר: אף על פי כן. למרות האבסורד.

התורה מזהירה את העם מפני הגשמת האל:

 וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל-תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָֹה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן-תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה: תַּבְנִית כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם: תַּבְנִית כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם: דברים ד'

האם יש הבדל בין עשיית פסל ובין עשיית בית לאלוהים? רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי חושב שאין הבדל. רק מפאת ההרגל והמוסכמה, קל לנו יותר עם הבית – בית המקדש ובית הכנסת – מאשר עם הפסל. כך הוא מסנגר על ישראל שעשו את העגל:

וְהַדָּבָר הַהוּא הוּא מְרֻחָק וּמְגֻנֶּה אֶצְלֵנוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בַּזְּמָן הַזֶּה צוּרוֹת נֶעֱבָדוֹת בְּרֹב הָאֻמּוֹת וְהָיָה קַל בַּזְּמָן הַהוּא, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים כָּל הָאֻמּוֹת צוּרוֹת לַעֲבֹד אוֹתָם. וְאִלּוּ הָיְתָה חַטָּאתָם שֶׁעָשׂוּ בַּיִת בִּרְצוֹנָם לַעֲבוֹדָה, לְכַוֵּן אֵלָיו וּלְהַקְרִיב בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת וּלְכַבְּדוֹ, לֹא הָיָה דָבַר גָּדוֹל בְּעֵינֵינוּ, מִפְּנֵי מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים בּוֹ הַיּוֹם, מֵעֲשׂוֹת בָּתִּים בִּבְחִירָתֵנוּ וְגַדְּלֵנוּ לָהֶם וְהִתְבָּרְכֵנוּ בָהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁנֹּאמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה חָלָה בָהֶם וְהַמַּלְאָכִים חוֹנִים סְבִיבוֹתֵיהֶם' וְלוּלֵא הַצֹּרֶך לְהִתְחַבְּרוּת קְהָלֵנוּ, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה נָכְרִי… ספר הכוזרי. מאמר ראשון

במדרש רבה יש קול הרואה באבסורד של המשכן לא מענה לצורך של האדם, אלא – בהיפוך – מענה לצורך של אלוהים:

אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: ויקחו לי תרומה. משל למלך, שהיה לו בת יחידה. בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לי לך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: ועשו לי מקדש.

מצב האבסורד הזה הוא מאוד עדין. יש צורך עמוק – של האדם ושל אלוהים – בקיומו של המשכן או של המקדש. אך יש גם צורך עמוק לא פחות, להכיר באי האפשרות של הפרוייקט. אם מאבדים את קולו של שלמה, או קול משה שבמדרש, אם המשכן הופך לברור מאליו, יש סכנה אמיתית של הגשמה ושל חיפצון.

זאת איננה רק בעיה בגבולות השפה הדתית. יש לה השלכות גם ביחס לשפות אחרות. קחו למשל את המילה 'אהבה'. זאת מילה חשובה מאין כמוה, רק בעזרתה יכולים האוהבים להביע את רגשותיהם זה לזה. 'אני אוהב אותך'. אך המילה הזאת היא גם מילה מאוד מסוכנת, היא עלולה להיהפך למילה- חפץ, למילה ריקה, להינשא לשווא.

המשכן והמקדש חייבים היו להיבנות כדי לאפשר לממש את תשוקת קירבת האלוהים. אולי הם גם חייבים היו להיחרב, כדי שלא יהפך הבית להיות כפסל, כמגשים את האלוהים.

מילת ה'אהבה' חייבת להיאמר, כדי לממש את הרגש האנושי. בשלב כל שהוא היא חייבת גם להישבר ו'להיחרב', כדי שהרגש לא יוגשם לא יחופצן ולא ינוכר. רק חורבן השפה הזה ישחרר את הרגש וישיבנו לטהרתו.