פרשת מצורע היא פרשה מטרידה. אדם קם בבוקר ומוצא כי עורו נגוע. ישנם נגעים מנגעים שונים ומשונים, והכהן אחראי לאבחן במדויק את הנגע. והיה אם האבחנה היא כי הוא לקה בצרעת, אזי –
וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא.  כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא–טָמֵא הוּא:  בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.

הלב מתקומם. מה חטא האיש הנגוע שכך הוא נענש בבידוד משפיל? חכמים שחשו בקושי הזה, העמידו את הצרעת כעונש על חטא מוסרי – לשון הרע. מעתה הכל נוח. הלב המתקומם נח מזעפו, ענישה על חטא מוסרי מתקבלת על לבו של הלב. אך אנו לא נקל על עצמנו, ונערוך ניסוי מחשבתי. בואו ונותיר את הפרשה כפשוטה, נושאה הוא נגע וחולי. נותיר את הלב המתקומם בכעסו, ונחפש לו מזור בכיוון אחר.

יש קשר מחשבתי בין הפרשה הזאת העוסקת בחולי, ובין סיפור תלמודי העוסק בכיעור:
מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: "שלום עליך רבי", ולא החזיר לו. אמר לו: "ריקה! כמה מכוער אותו האיש. שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?" אמר לו: "איני יודע. אלא לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית". [תענית דף כ']

הקורא נקרא לשפוט את רבי אלעזר לכף חובה, דעתו הגסה גוררת אותו לאמירה פוגעת. גסות דעתו נחשפת כאשר האיש מתרגם את אמירתו לשפה הדתית. עתה ההטחה איננה באיש האומלל בכיעורו, אלא באלוהים שיצר אותו. אך בואו ונשתחרר לרגע מהמובן מאליו, ננסה לרדת אל סוף דעתו של רבי שמעון בן אלעזר. האם תגובתו בלתי סבירה? לו יצויר שבמקום לפגוש את האיש המכוער, היה פוגש איש כרבי יוחנן עליו מסופר:
הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנה גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל של ורד אדום על פיו, ויניחנו בין חמה לצל – ואותו זוהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא. [בבא מציעא פ"ד ע"א. תרגום]
סביר להניח שתגובתו לאיש היפה היתה שונה מתגובתו לאיש המכוער. האם מבחינה מוסרית צריך למחוק את ההבדל הזה? האם אדם אמור להגיב לכיעור כפי שהוא מגיב ליופי? או האם הוא צריך להגיב באדישות לשניהם?

ביחס לכלה ישנה מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל:
כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'? והתורה אמרה (שמות כג) "מדבר שקר תרחק"?! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. [כתובות י"ז ע"א]

המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל היא מה אומרים, אבל שני הבתים מסכימים שיש הבחנה בין התגובה שבלב ליופי ובין התגובה לכיעור. ערך מוסרי אסור לו לבטל את תחושות הלב הטבעיות. הערך גובר על התחושה אבל לא מבטל אותה.

נחזור לפרשת המצורע. הפרשה מביעה קול חשוב שאסור להתעלם ממנו. החולי המכוער – הצרעת – גורר התנתקות מהחברה. הוא גורם לאדם להרגיש שהוא בוחל בגופו, מתאבל על מות הגוף. הוא פורם בגדיו ומגדל שערותיו כמנהג האבלים.

איך מנחמים אדם שלקה בחולי? האם על ידי כך שאומרים לו שהוא לא חולה? האם על ידי כך שמתעלמים ממחלתו? אולי אם ימצא האומץ לומר לו – אתה חולה, אני מבין את הקושי, את השנאה העצמית, את משאלת המוות, את הרצון להתרחק מאנשים – אולי דווקא קול שכזה יביא שחרור מה.

פרשת מצורע אומרת לנו כי יש חולי, ויש כיעור. אי אפשר לברוח מהם ולעטוף אותם במילים יפות. אולי מי שיצא אל מחוץ למחנה וקרא 'אני טמא', אולי הוא יצליח לאחר מכן לחזור אל המחנה, לחזור אל החיים.