פרשת פינחס מציבה בפני קוראיה חידת זן. בקוטב האחד עומד המעשה:
א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה, מִיִּשְׂרָאֵל. ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ז וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה–אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף.[במדבר כ"ה]

יש כאן התרחשות קבוצתית שלילית, יש כאן כעס וחרון של אלוהים. אלוהים מצפה שמשה יבטא את כעסו, בינתיים יש התרחשות שיא שלילית בה מעורבים איש ואישה. הפעם ללא הזמנה, קם איש – פינחס – ופוגע באיש ובאישה. למעשה של פינחס לא מתלווה תיארו של הרגש שהוביל אותו, ובכך נפתחות שתי אפשרויות: האחת – מעשהו חדור בכעס המתואר בקטע כולו. השניה – פינחס לא פועל מתוך רגש, אלא מתוך תחושת חובה המורה לו כי זה המעשה הנכון לעשותו. נבחר באפשרות הראשונה: פינחס מונע על ידי הכעס, הוא שותף לכעסו של אלוהים. הסיבות להעדפת האפשרות הזאת הן: ראשית: פינחס הכועס הוא אנושי יותר. שנית: פינחס הכועס משתלב יוצר בהקשר של הפסקה. שלישית: ההתייחסות למעשהו של פינחס – אותה נביא לקמן – מכילה רגש, הקנאה.

אל מול המעשה בא המענה של אלוהים:
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. יב לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית–זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא. [שם]

חידת הזן שלנו מורכבת מהמתח שבין הקנאה ובין השלום. כיצד מי שפעל בכעס ובקנאה – הפכי השלום – זוכה לברכת השלום?

אפשר לפתור את החידה בתבנית של השלמה. איש הכעס והקנאה חסר את השלום, ועל כן ניתנת לו הברכה הזאת. אפשר לפתור את החידה בהעמדה של השלום בהקשר הזיקה בין פינחס ובין אלוהים. פינחס עמד לצדו של אלוהים ולכן זכה לשלום בינו ובין אלוהים, אך לא למידת השלום כשהיא לעצמה. הפעם נלך בדרך אחרת, מתוך השוואה לברית אחרת שנכרתה לאחר התפרצות של זעם.

לאחר שוך התפרצות הזעם של המבול, כורת אלוהים ברית עם נח:
ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. ט וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם. י וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם–לְדֹרֹת, עוֹלָם. יג אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. יד וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. [בראשית ט']

הקשת מורה על דרך אחת להתמודד עם הכעס – הבלימה. הענן האפור כבר התעבה, הכעס מאיים לפרוץ, ואזי מופיע הקשת בשלל צבעיה, מזכירה זמן אחר, צבעוניות אחרת, קשת ללא חיצים, ללא התפרצות. הקשת מובילה לשלום, לאי התפרצות מלחמת הכעס.

פינחס התמודד עם הכעס בדרך אחרת. הוא נתן דרור לכעס, לכעס שלו, לכעס של אלוהים שנותר עצור. התפרצות הכעס מובילה אף היא לשלום, לשלום של הכועס עם עצמו, ואפילו לשלום של הכועס עם ה'ניכעס'.

אין פטנטים, ולכל דרך יש מחיר. המחיר של דרכו של פינחס, הוא הפגיעה. שני אנשים איבדו את חייהם על מזבח התפרצות הכעס. גם להתפרצויות מתונות יותר יש מחיר פגיעה. מילים שנאמרו ועתה הן בעולם, הלבנת פנים המשולה – על פי חכמים – לשפיכת דמים.

לדרך הקשת גם כן יש מחיר. בלימת הכעס לא מבטלת אותו, הענן גואה במחשכי הלב, מתפוצץ למבול הפוגע גם בכועס וגם ב'ניכעס' – שכן הכעס כמי הגשם, תמיד ימצא את הדרך לפרוץ החוצה.

מהי הדרך שיבור לו אדם?
יח שְׁלֹשָׁה הֵמָּה, נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי; וארבע (וְאַרְבָּעָה), לֹא יְדַעְתִּים.
יט דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר, בַּשָּׁמַיִם– דֶּרֶךְ נָחָשׁ, עֲלֵי-צוּר;
דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם– וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה. [משלי ל']

לא לכל בעיה יש פתרון, לא אל כל יעד יש דרך. שני מגדלורים ניצבים על החוף – ברית השלום וברית הקשת, ביניהם יש לנווט את האוניה בלב הים, לנסות ולהגיע אל היעד.