תמכו בנו

/
EN
הצטרפו לניוזלטר שלנו

פרשת כי תישא: ´ואמרו לי מה שמו…´

מהי דמותו של האלוהים? האם אפשר לראותו ומה קורה למי שמביט בו ומדוע נאסרו פסלי חיות?
ידיים מושטות אחת לשנייה, צילום: Pixabay
ידיים מושטות אחת לשנייה, צילום: Pixabay
ד"ר משה מאיר היה עמית מחקר במכון שלום הרטמן. הוא הנחה תוכנית להכשרת מנחי בתי מדרש במכון ולימד בבית הספר הרטמן. מאיר לימד מחשבת ישראל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית והגות יהודית במתודה בית מדרשית, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. מאיר פירסם מאמרי הגות רבים, שלושה ספרי שירה: "כמעט", "סמיכות" ו"ספר הבית והמנוחה" ואת ספר הפרוזה "אבי אבי". הוא היה שותף ביצירת הסרט "סוקרטס על למברטה" שעסק באביו, יעקב מאיר, שנפל במלחמת ששת הימים. מאמרו

'ואמרו לי מה שמו…' [פרשת כי תשא]

לאחר משבר העגל, מבקש משה מריבונו של עולם שתי בקשות:

הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ…
הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.

שתי הבקשות פותחות פתח לאחד הגילויים האינטימיים ביותר בתנ"ך, בו חושף ריבונו של עולם את עצמו אל האדם המבקש קרבתו. אנו נייחד את מבטנו למשאלה השניה ולמענה שניתן לה. יש לה חשיבות רבה הן להבנת התורה והן למבט חודר אל חיינו שלנו. כמענה לבקשת הראיה אומר ריבונו של עולם:

לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

הנראה כי פשר ההיגד איננו שלאלוהים אין פנים ועל כן אי אפשר לראות אותם, אלא שיש לו פנים אך ראייתם גורמת למוות. הקריאה הזאת מתחזקת על ידי הפסוקים הבאים:

(כא) וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.

(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי.

(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

יש דמות לריבונו של עולם, יש לה פנים ואחור, את האחור אפשר לראות, את הפנים – לא. התבוננות בתורה מורה כי אפשר לדעת יותר על דמותו של ריבונו של עולם:

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. [בראשית א']

האדם נברא בצלם אלוהים, משמע שלאלוהים יש דמות שבצלמה נברא האדם. דמותו של אלוהים היא דמות אדם. אלא שהאזנה קשובה מורה עוד דבר: האדם הוא שם כולל, הנחלק בבריאה לזכר ולנקבה. דמותו של אלוהים היא דמות אדם הכוללת זכר ונקבה. יש דעה בין החכמים שהאדם נברא אנדרוגינוס, גם זכר וגם נקבה. יש דעה [והיא מקבילה לאשר מספרים היוונים] כי בריאת האישה מהאיש איננה אלא הפרדה של הדמות האחת לשתיים. אך דומני כי פשוטו של מקרא איננו מקבל אפשרויות אלה, אלא מורה על מראה בלתי אפשרי הפוצע את חוק הסתירה. דמותו של אלוהים היא גם זכר וגם נקבה, דמות שהתודעה האנושית איננה יכולה להכיל. על פי ספר בראשית אי אפשר לראות את פני אלוהים, לא רק מפאת סכנת המוות הכרוכה בראיה, אלא גם מפאת גבולות התודעה.

חשוב להדגיש: גבולות אלה שונים מהגבולות ששמו מאוחר יותר הפילוסופים. הפילוסופים שללו מריבונו של עולם את הדמות, ואילו כאן יש דמות אלא שהתודעה לא מסוגלת להכיל אותה. באופן זה אפשר להבין את איסור עשיית הפסל:

(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
(טז) פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.[דברים ד']

על פי קריאתנו, לא ראיתם כל תמונה לא מפני שאין לריבונו של עולם דמות, אלא מפני שדמותו שהיא של זכר ונקבה איננה יכולה להתקבע בתמונה. ההשחתה היא בעשיית תמונה של זכר או נקבה, שהיא הפרדה ובכך עיוות משחית. המשך סדרת האיסורים בפרשה זו, תמוה:

(יז) תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם.
(יח) תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה, תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

איסור עשיית פסל של זכר או של נקבה – בהנחה שמדובר באדם – מתקשר לקביעה שהאדם נברא בצלם אלוהים. משמעו של האיסור היא שלילת עשיית פסל של אלוהים. מדוע נאסרו פסלי חיות? ברצוני להציע לכם הצעה, אולי היא נותנת פשר לפסוקים: איסור עשיית פסל של זכר או נקבה, נובע משתי סיבות. האחת – דמותו של אלוהים היא של זכר ונקבה, ולא של זכר או נקבה. השניה – הפסל הוא דומם ואילו האדם חי ונע. מכאן ההרחבה אל כל פסלי החיות, הסיבה היא שהציפור עפה בשמים והדגים שוחים במים. הפסל מאבד את התנועה, שהיא ערך בעיני התורה. ומיד בהמשך:

(יט) וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם, אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.
(כ) וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

המציאות לה מגיבה התורה היא, שאנשים עושים תמונות של חיות ומשתחווים לשמש ולירח. על איש ישראלי נאסר לעשות תמונות של חיות, ונאסר להשתחוות לשמש ולירח. אך הפסוק לא שולל את ההשתחוויה לשמש ולירח מבחינה מהותית, אלא רק אומר שזה אינו חלקו של ישראל בו בחר ריבונו של עולם. האוזן שלי שומעת כאן סובלנות יתרה ביחס לעבודת השמש והכוכבים. אם אכן כך הדבר, מהי הסיבה לכך? על פי דרכנו – השמש והירח נעים, ועבודתם אין בה את שלילת התנועה. מה שאין כן הפסלים שאין בהם תנועה, ועל כן הם לא רק אסורים אלא אף מהווים השחתה. בדרך זו אפשר להאזין גם לפסוקי תהילים:

(ב) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם?
(ג) וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.
(ד) עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.
(ה) פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.
(ו) אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.
(ז) יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.
(ח) כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.
(ט) יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה', עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. [תהילים קט"ו]

בעיית הפסילים [העצבים] היא שאין בהם דינאמיקה, וממילא אין דיבור ראייה שמיעה חוש ריח תנועות ידיים ורגליים.

חכמים הורו כי 'אין דורשין במרכבה – כלומר בפרק א' שביחזקאל – ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.' אך מכיוון שחכמי התלמוד בלמדם את המשנה הזאת דרשו את הפרק, ארשה לעצמי מבט רופף בו. יחזקאל רואה את המרכבה, ו –

(כו) וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה.

דמותו של ריבונו של עולם יש לה מראה, והוא כמראה אדם. הקורא התנ"כי לא מופתע, שהרי כך עולה מצירופי המקראות שהצגנו לעיל. שני המרכיבים של פציעת התודעה שהצבענו עליהם, מופיעים אף כאן: האחד – דמות שהיא כמה דמויות מעבר לחוק הסתירה, ותנועה שלא מאפשרת לתודעה להקפיא את התמונה ולהופכה לצלם [ממנו נגזר ה'תצלום' העברי החדש]. ביחס למרכיב הראשון, ישנה סתירה בפסוקים:

(ה) וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה:
(י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר
מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:

רש"י הבחין בסתירה וכתב:

יש לתמוה, שהרי אף דמות שור ואריה ונשר להנה?!

ונראה בעיני, לפי שזה אב לכולם קילס הנביא את המרכבה בו…
על פי דרכנו, מאז בראשית כך הם מראות אלוהים. כפי שאלוהים דמותו דמות אדם, גם זכר וגם נקבה, כך דמות החיות דמותן גם דמות אדם – לכולן – וגם דמות ארבע חיות שונות כל אחת ואחת מהן.

ביחס למרכיב השני, הפרק כולו רווי בתיאורי תנועה מרהיבים:

(יג) וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת, וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק.
(יד) וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.
(כז) וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב.

אש, ברק, בזק, רצוא ושוב, חשמל – תנועה סוערת המהממת את התודעה וגורמת ליחזקאל ליפול על פניו, כפי שמשה נפל על פניו כשראה את האלוהים.

לאחר כל המסע הזה, אל מול פני אלוהים, כדאי לחזור לפסוק אחד שבתהילים:

כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.

האדם מתדמה לאלוהיו. אם אלוהיך הוא פסל חסר תנועה וחיות, סופך שתהיה אף אתה כזה. מי שאלוהיו הוא אלוהי התנועה, המראות המשתנים והבלתי אפשריים ההולמים בתודעה, הופך אף הוא להיות נע ונד ומתפתח ומשתנה.

היוונים פיתחו תורת מושגים שבאה לידי ביטוי גם במתמטיקה בגיאומטריה ובמדע. המושגים הם מושגים סטאטיים, גם את הזמן מבטאת המתמטיקה על ידי העמדתו על ופירוקו למושגי משנה והתעלמות מהמשך הזורם שלו. אולי מכאן ההבדל שבין הלוגיקה ובין החשיבה התלמודית, הראשונה חושפת את הקיים כבר, והשנייה יוצרת את החדש. כל הלומד דף מהתלמוד חווה – לטוב או למוטב – את התנועה הלא צפויה, את הגלגול המפתיע מנושא לנושא, את פיצול המחשבה לאפשרויות – 'איכא דאמרי' ו'אם תרצה תאמר'. איש כמו הרמב"ם שהיה אמון על החשיבה הפילוסופית, ראה את התלמוד כיצירה פגומה. ביצירתו שלו – משנה התורה – הוא ארגן אותה בסדר מדויק יותר, השמיט את המחלוקות ואת שמות הדוברים. אפשר לומר שהוא חיסר מהתלמוד את המרכיב הדינאמי שלו והעמידו כיצירה סטאטית שלימה.

אנחנו לא רואים עוד מראות אלוהים. חלק מבני הדת היהודית אינם מאמינים עוד באלוהים, חלק אחר מאמין בו. אך דומה שסיפורי המראות נותרו טבועים בתודעת אלה ואלה, ומעצבים את הצד היצירתי והדינאמי המאפיין את התודעה היהודית לדורותיה ולסוגיה. אין בכך רק לתאר אלא אף להציב נורמה. נוע, לך לך, אל תשקוט על שמריך, התנשא עוד ועוד מעלה מעלה.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
חיפוש
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics