תמכו בנו
פרשת האזינו: הקשיבו לי!
פרשת האזינו נפתחת בבפתיח מסתורי, מה פשרה? האן היא רק הקדמה ספרותית, וגם כיצד רצונותיו של משה קשורים לפרשה?

לפרשת האזינו ישנו פתיח:
א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי.  ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי  כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב. [דברים ל"א]
מה פישרה של הפתיחה? האם זאת רק מקדמה ספרותית לשירה? לדברי התוכחה הגלומים בה?

המדרש מעלה כמה הצעות לפשר הפתיחה:
משל למלך שמסר את בנו לפדגוג להיות יושב ומשמרו. אמר אותו הבן: 'כסבור אבא שהועיל כלום שמסרני לפדגוג? עכשיו הריני משמרו כדי שיאכל וישתה ויישן, ואני אלך ואעשה צרכי.' אמר לו אביו: 'אף אני לא מסרתיך לפדגוג כדי שלא יהא מזיזך.' [ילקוט שמעוני]
על פי המשל הזה, השמים והארץ הם הפדגוג והשאלה היא שאלת האחריות של הילד מול אחריות המורה הפדגוג.

משל למלך שהיו לו שני אפיטרופסין במדינה והשלים להם את שלו ומסר להם את בנו ואמר להם: 'כל זמן שבני עושה לי רצוני – היו מעדנין אותו ומאכילין אותו ומשקין אותו. וכשאין בני עושה רצוני – אל יטעום משלי כלום.

על פי המשל הזה, השמים והארץ הם ממונים מטעם המלך לפרנסת הבן. השאלה היא כללי המשחק – מתי הבן מקבל משל אביו ומתי לא.

משל לאב שיצא בנו לתרבות רעה. התחיל לקבול עליו באחַיו, והתחיל לקבול עליו בשכניו והתחיל לקבול עליו בקרוביו. לא זז האב ההוא מלהיות קובל עליו והולך, עד שאמר לשמים: 'למי אקבול עליו חוץ מאלה?'

במשל הזה, השמים והארץ אינם מחנכים ואינם אפוטרופסים. הם רק אוזניים לשמוע את תלונות האב.

ברצוני להציע לכם קריאה נוספת, מצד אחד דומה למשל השלישי ומהצד השני שונה ממנו. בכדי להעמיד את הקריאה האחרת, בואו ונשווה לפרשה שלנו שהיא מנקודות הסיום של חיי משה – את ראשית חייו. ליתר דיוק את ראשית חייו כמנהיג. נפליג לתחילת ספר שמות, ונקרא שוב את הפרשה בה אלוהים מנסה להטיל על משה את הנהגת העם. משה מתנגד, הוא משמיע טיעונים שונים לשלילת השליחות. הטיעונים הללו – אם נאזין להם – חושפים את חרדותיו. הפחדים שהם מבטאים, מלווים אותו לאורך כל שנות מנהיגותו הארוכות:
יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.
יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.  [שמות ג']
א וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי  כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.
י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.
יג וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח. [שמות ד']

משה מתחיל בהבעת חוסר ביטחון – 'מי אנכי'. לאחר מכן הוא טוען שאין לו ארגז כלים מתאים – 'מה אומר אליהם'. לאט לאט בתהליך אנליטי כואב הוא חושף את פחדיו האמיתיים – הם 'לא ישמעו'. מכאן הוא מעמיק לניתוח עצמי ואומר – 'לא איש דברים אנכי.'

משה מפחד מהדיבור, הוא מכיר את עצמו. הוא לא טוב בתקשורת עם אנשים. לפעמים הוא מטיל את האחריות עליהם – הם לא ישמעו [כמו שהאדם הטיל את האחריות על האישה – 'היא נתנה לי' והיא על הנחש – 'הנחש השיאני']. לפעמים ברגע של כנות הוא מבין שהוא מקור הבעיה. הוא בהווייתו, במה שהוא ובמה שהוא לא.

אפשר היה לחשוב שתוך כדי העבודה יבוא המרפא. משה עוסק עשרות שנים במלאכת המנהיגות שאיננה אלא מלאכת הדיבור. אפשר היה לצפות שבסוף הדרך הוא יהיה מלא בביטחון עצמי, נואם מקצועי היודע שמילותיו נכנסות לקאנון שיילמד עד סוף כל הדורות. ולא היא. גם בסוף הדרך – משה הוא משה. הוא מפחד מהדיבור, מרגיש שיש לו בעיה עמוקה בקשר עם העם. המסווה שנתן על פניו, האוהל שנטה מחוץ למחנה, אלה אינם אלא סמלים לבעיה הגדולה שלו, בעיית התקשורת הפשוטה עם האנשים.

לכן בנאומו האחרון פונה משה אל השמים ואל הארץ ומבקש בקשה אנושית פשוטה: תקשיבו לי. הוא מפחד שבני האדם לא ישמעו אותו. הוא חולם שמילותיו תהיינה כגשם היורד על הארץ הפותחת את רגביה לקראתו, הוא מפחד שבני האדם לא כך יפתחו את ליבם אל מילותיו.

אפשר להרגיש כי אם היינו שואלים את משה – 'מה אתה באמת רוצה?' הוא היה אומר: אני רוצה חבר, מישהו שאוכל לשבת ולשתות אתו כוס קפה ולדבר מילים פשוטות. מילים שלא תיכתבנה בספר, שלא תשננה את המציאות. אני רוצה שהוא ישמע את המילים שלי, יענה לי, ואני אשמע את המילים שלו. אני רוצה להיות איש דברים, איש של דיבורים פשוטים. אני רוצה להיות איש שומע, אני רוצה שישמעו אותי.

השארת תגובה