כשקוראים מקור יש לשאול שני סוגים של שאלות. הסוג האחד מתמקד בהבנת הנקרא, מה כתוב כאן? מה פשרו? הסוג השני מתמקד בהבנת הלא נקרא, או במקור האלטרנטיבי שיכול היה להופיע ולא הופיע. רק מתוך הבנת האלטרנטיבה שהושמטה, אפשר לעמוד על מלוא משמעות המקור.

סיפור בריאת האדם על שני מופעיו, בפרק א' ובפרק ב' – הוא סיפור שגם אליו כך יש להתייחס:
כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ  זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. [בראשית א']

ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. [בראשית ב']
ישנן הרבה שאלות מהסוג הראשון – בהבנת הנקרא – שאפשר לשאול על שני הפסוקים הללו. אנחנו נתמקד הפעם בשאלה מהסוג השני, שאלה בהבנת הלא נקרא.

למרות ההבדל בין שני הפסוקים, יש להם מכנה משותף. לשניהם יש מקור אלטרנטיבי שלא מופיע, מקור בו לאדם הראשון יש אבא ואמא. לא כך בתיאורי בראשית – לאדם הראשון אין אבא ואין אמא.

תאמרו – הרי זה ברור מאליו. הוא הראשון, על כן אין לו אב ואם. אבל אפשר היה לכתוב מקור אחר, ובתרבויות אחרות אכן כך היה, בו גם לראשון יש אב ואם. האב והאם היו יכולים להיות יצורים אחרים [כמו בני האלוהים המוזכרים בפרק ו']. האב והאם היו יכולים להיות גם השמים והארץ, כמו שמציע אפלטון בספר המדינה. ספר בראשית בוחר בדרך אחרת, הוא קובע כי לאב הקדמון אין הורים.

העובדה הזאת היא הרת משמעות להבנת המבנה המשפחתי והנפשי של האדם, כפי שמתברר בהמשך הסיפור:

יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.בראשית ב, יח-כד

סיפור יצירת הזיקה בין האיש ובין האישה הוא סיפור מורכב, יש בו קולות שונים. בפרק א' הזיקה היא שוויונית לגמרי – 'זכר ונקבה ברא אותם' והם יחדיו מביאים לידי ביטוי את צלם אלוהים. בפרק ב' הסיפור לא שוויוני. האדם נברא והאישה מצטרפת כמשלימה אותו. זיקת ההשלמה היא זיקת דיסוננס – 'עזר כנגדו' – שפישרה רחוק מלהיות פשוט. דומה שהשדה בו משייטות כל הזיקות הללו, הוא השדה שעד היום נעים בני האדם בחיפוש הזיקה הנאותה שבין איש לאישה, תוך שלילה של אחת וחיוב של אחרת בהקשרים תרבותיים שונים. אבל מעבר ללבטים בין אופני הזיקה יש מסקנה אחת חדה כתער אותה מציב הכתוב: "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד."

סיפור האדם הראשון שאין לו הורים ויש לו זיקה זוגית, מוביל למסקנה הקיומית שאיננה ברורה מאליה. המסקנה תקפה ביחס לאנשים שאינם ראשונים, שיש להם הורים ויש להם זיקה זוגית: הזיקה הזוגית גוברת על הזיקה להורים ומבטלת אותה.

אפשר לבנות תמונה אחרת, תמונה בה זיקת ההורים היא הזיקה המרכזית. אפשר לתאר מצב בו לא עוזבים את ההורים אלא מביאים את בן או את בת הזוג אל ההורים:
א מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא-יָבֻזוּ לִי.  ב אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ אֶל-בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי. [שיר השירים ח']
אבל ספר בראשית קובע עמדה חדה כתער: זיקת איש ואישה גוברת על זיקת ההורים ומבטלת אותה.

זוהי אבן פינה לתמונת עולם שלימה. מכאן בגלגולי מקורות היהדות יכריעו ירמיהו ויחזקאל כי לא יאמר עוד 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה', הם יתעמתו עם דברי התורה כי אלוהים פוקד עוון אבות על בנים. מכאן יכריעו חכמים לשים בסוגריים את הכהונה העוברת בתורשה ולהמירה בחכמה התלויה באדם עצמו. מכאן יתנשאו חכמים להורות כי כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

הקו בהיר וצלול: אדם בן חורין לעצב את גורלו, והעיצוב תלוי בזיקות וביחסים שהוא יוצר עם האחרים. אלה גוברים על כוחות התורשה שאמנם יש בהם הרבה כח ועצמה אך הם יכולים גם להוות כוחות בולמים ומסרסים.