בין כל הציוויים שבפרשה, מתבלט צו אחד:
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
הצו הזה הוצג על ידי החכמים כאבן היסוד של התורה:
… מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי.
אמר לו: 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת.' דחפו באמת הבנין שבידו.
בא לפני הלל, גייריה.
אמר לו [הלל]: 'דעלך סני לחברך לא תעביד [השנוא עליך לא תעשה לחברך], זו היא כל התורה כולה.
ואידך פירושה הוא זיל גמור [והמותר – פירושים הם לכלל הזה, לך ולמד אותם]. [שבת ל"א ע"א].
דבריו של הלל הם תרגום ארמי ל'ואהבת לרעך כמוך', לא התרגום תרגום מילולי, אלא תרגום יוצר ההופך את הצו מחיובי [מה לעשות] לשלילי – [מה לא לעשות]. לאחר הלל, גם רבי עקיבא העמיד את התורה כולה על
הפסוק הזה:
'ואהבת לרעך כמוך'.
רבי עקיבא אומר:
זה כלל גדול בתורה.
בכדי לעמוד על אופייה המיוחד של האהבה בתורה, כדאי להשוות אותה לאופן שבו הועמדה ככלל גדול בדת שצמחה מתוך היהדות ומתוך בית המדרש של חכמים – בנצרות.
כאשר שמעו הפרושים כי השתיק את הצדוקים נאספו יחדיו, ואחד מבעלי התורה שביניהם שאל אותו כדי לנסותו:
'רבי, איזוהי המצווה הגדולה שבתורה?'
השיב לו ישוע: ' "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל שכלך", זוהי המצווה הגדולה הראשונה. השניה דומה לה: "ואהבת לרעך כמוך". בשתי מצוות אלה תלויה כל התורה והנביאים.'
ישוע חי אחרי הלל, וגם הוא כמוהו 'מתרגם' את הפסוק, אלא שהוא עושה זאת באופן אחר:
…כל מה שתרצו שיעשו לכם בני האדם, כן גם אתם תעשו להם, כי זאת התורה והנביאים.
גם זה תרגום של הצו 'ואהבת לרעך כמוך', אלא שהוא מתרגם אותו לצו חיובי [מה לעשות] בעוד שהלל תרגם אותו לצו שלילי [מה לא לעשות].
בכדי לעמוד על עוד הבדל בין הנצרות ובין היהדות, נפנה לדרשה של רבי חנינא שחי בדור שאחרי ישו:
רבי חנינא סגן הכהנים אומר:
דבר שכל העולם תלוי בו, נאמר עליו שמועה מהר סיני: אם שונא חברך, שמעשיו רעים כמעשיך, אני ה' דיין להיפרע מאותו האיש. ואם אוהב את חברך שמעשיו כשרים כמעשיך, אני ה' נאמן ומרחם עליך ואוהב את הבריות.
רבי חנינא מצמצם את הצו למי שמעשיו כשרים ומוציא מכללו את מי שמעשיו רעים. לעומתו ישו:
שמעתם כי נאמר 'אהב את רעך ושנא את אויבך'. ואני אומר לכם, אהבו את אויבכם והתפללו בעד רודפיכם למען תהיו בנים לאביכם שבשמים, כי הוא מזריח שמשו על רעים ועל טובים וממטיר גשם על צדיקים ועל רשעים. הן אם תאהבו את אוהביכם מה שכרכם? הלא גם המוכסים עושים זאת. ואם תשאלו בשלום אחיכם בלבד, מהו המיוחד שאתם עושים? הלא גם הגויים עושים זאת. לכן היו שלמים, כמו שאביכם שבשמים שלם הוא.
עתה אפשר כבר להבחין בהבדל. הנצרות הרחיבה את גבולות האהבה, והכילה אותם גם על החוטאים. לעומתה קולו של רבי חנינא מורה כי האהבה איננה גוברת על מידת הדין. יש טוב ויש רע ואסור שהאהבה תטשטש את ההבדלים שביניהם. אולי יסוד ההבדל הוא בתרגום השונה של הלל ושל ישו לאהבת הריע. ישו מעמיד את האהבה על תחושת הנעימות שאדם חש בלבו, ומורה להעביר אותה אל האחר. כך נוצר עולם של אהבה מתוקה ונעימה.
לעומתו הלל מעמיד את האהבה על השנאה. יש רגש קשה שאדם מרגיש בלבו, ואותו הוא מצווה למנוע מחברו. עולם האהבה היהודי יש בו גבול ויש בו שנאה וקושי, עולם האהבה הנוצרי יש בו נועם ומתיקות ורכות ללא גבולות. לא בכדי הבחין לווינס כי היהדות היא דת של מבוגרים, דת קשה [כשם ספרו 'חירות קשה']. 'קשה' לא מבחינת הקושי לבצע את צוויה, אלא מבחינת עולם התודעה שלה הדורש גבול ודין בצידם של החסד ושל הרחמים.
אינני נכנס לשיפוט איזה פיתוח עדיף, אלא לשיקולי זהות. ההבדלים הללו בראשית דרכה של הנצרות יצרו בהמשך הבחנה חדה כתער בין שתי הדתות היכולות לשוחח ביניהן וללמוד זו מזו אך ללא טשטוש הגבולות וההבדלים שביניהן.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
