פרשת אחרי מות פותחת בציון הקשר בינה ובין אירוע מות בני אהרון שתיאורו קודם לה בשלוש פרשיות או בשישה פרקים:

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן–בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת–אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל-הַקֹּדֶשׁ:

על כן עלינו להיזכר באירוע המכונן את הפרשה, במות בני אהרון:

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'.

התגובה לאירוע מופיעה בפרשה שלנו. היא יוצרת סדר, קובעת כללים לכניסה אל קודש הקודשים. הסדר אמור לשמור מפני ההתפרצות פורצת הגבולות, מעין זו שחוללו [וחיללו] בני אהרון. עד כאן התבנית ברורה, הרציונאל מוכר וסביר. במערכות ממערכות שונות פועלים באותו האופן. לאחר שהומצאה המכונית, החלו נהגים להתפרץ זה אל מסלולו של זה ונוצרו תאונות דרכים. בתגובה הומצאו כללי הנהיגה – ראשיתם בשוטר המכוון וסופם ברמזור. הרמזור קורא את קריאת הפרשה שלנו: 'ואל יבוא בכל עת…'

אלא שבתוך המערכת המסודרת הזאת, מופיע גורם הנראה כזר, מאיים, מטריד ופורע סדרים:

וּמֵאֵת, עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יִקַּח שְׁנֵי-שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת… וְלָקַח, אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם; וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת–גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה'; וְעָשָׂהוּ, חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי ה', לְכַפֵּר עָלָיו–לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה… וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת-הַקֹּדֶשׁ, וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ; וְהִקְרִיב, אֶת-הַשָּׂעִיר הֶחָי. וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹתָם, אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה; וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר, בַּמִּדְבָּר…

ניחוח מוזר וזר של עולם מסתורין שֵדי עולה מאותו עזאזל אליו משולח השעיר. הנה בפרק הסמוך מורה התורה:

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵיהֶם: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז, בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה', לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'–דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן; וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים, לַה'–אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהִקְטִיר הַחֵלֶב, לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּעִירִם, אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:

השעיר כנראה הוא יצור גבולי בין חיה ובין דמון, מעולם השדים, שאנשים היו עובדים להם. כך עולה גם מתיאורו של ישעיהו:

וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת, תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים, כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה. לֹא-תֵשֵׁב לָנֶצַח, וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד-דּוֹר וָדוֹר; וְלֹא-יַהֵל שָׁם עֲרָבִי, וְרֹעִים לֹא-יַרְבִּצוּ שָׁם. וְרָבְצוּ-שָׁם צִיִּים, וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים; וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה, וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ-שָׁם. ישעיהו י"ג

נשוב לפרשתנו. התמיהה היא כפולה: ראשית – מה ראתה התורה להכיל פולחן לשדים – אותו היא מנסה לעקור מן השורש בפרק הסמוך?! שנית – אם אכן הפרשה שלנו היא תגובה לחטאם של בני אהרון, מדוע התגובה לחטא מעבר לעקרונות חדשים של סדר כוללת גם הסדרת פולחן לשעירים, לעזאזל?!

כנראה שכאן בא לידי ביטוי אחד העקרונות הפדגוגיים של התורה, המתגלה בעוד הרבה פרשיות – הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה. התורה עמדה על דעתו של האדם שהוא יצור רב זהויות, מגוון במניעים או ביצרים או במרכיבי אישיות. לא חשובה השפה כמו הקביעה כי בניגוד לקביעת הרמב"ם שנפש האדם אחת היא, הרי שהתורה עמדה על דעתו של האדם כי מורכבת ומרובה ומפוצלת ומלכדת קולות מקולות שונים. השיפוט של כל שופט – אלוהים, התורה, האדם עצמו – מבחין כי ריבוי הזהויות הזה מכיל זהויות חיוביות וזהויות שליליות. מובן שהשיפוט הוא תלוי שופט, וישנן זהויות ששופט אחד ישפוט כחיוביות ואחר כשליליות (כשם שתכונה כנועזות פרועה, הורים ומחנכים נוטים לשפוט כתכונת זהות שלילית, בעוד שאחרים יכולים לשפוט אותה כחיובית, כמורה על עצמיות ועל יצירתיות).

יש המנסים לבטל את השיפוט, לקבל את שלל הזהויות כהווייתן. אך בדרך כלל בתרבות ובאדם הפרטי יש שופט המבחין בין טוב לבין רע. נניח שהבחנו בזהות שלילית, מה נעשה בה? יש כאלה – פרטים, מוסדות ותרבויות שלמות – היוצאים למלחמת חורמה בזהות שהוגדרה על ידיהם כשלילית, ומנסים לעקור אותה מן השורש. יש כאלה הקוראים למאמצי העקירה האלה חינוך, יש הקוראים להם מוסר, או תורת המידות. נראה כי כחוט השני עוברת בתורה וביתר מקורות היהדות [לא כולם] עמדה אחרת: אי אפשר ואולי אף לא ראוי ולא רצוי לעקור מרכיב זהות או קול או חלק מהאישיות מן השורש. אפשר להגביל, אפשר לרקום אותו במארג של סד סדר וחוק. חייבים לתת לו מקום לבוא לידי ביטוי, אחרת הוא יתפרץ ויהרוס את המערכת כולה. כך נהגה התורה לאחר המבול שבא בעקבות התפרצות רעת האדם המשחיתה, היא המירה את התפריט הצמחוני של האדם בהיתר לאכילת בשר אלימה. כך נהגה בפרשת אשת יפת תואר, היא התירה – במגבלות סד וסדר – לקחת אותה לאישה ['דיברה תורה כנגד יצר הרע' אמרו חכמים]. נראה כי בפרשתנו זה הוא העיקרון המנחה.

בני אהרון התפרצו אל מעבר לסדר והקריבו אש זרה. לא ברור מה היא הזרות של האש הזאת. יכול להיות כי הזרות מסתכמת בכך שהם לא צוו עליה, יכול להיות שהזרות היא ברצון להביא לידי ביטוי את אישיותם שלהם בניגוד לעמידה המצווה המקבלת מהאחר את כללי המשחק וממזערת את העצמיות. יכול להיות שהזרות מושכת אל העבודה הזרה, אל זרות למושא העבודה – לאלוהים. התורה כדרכה מניחה בפנינו ביטוי המאפשר הצבות שונות, מכריחה את הקורא בה לפרוש את מכלול האפשרויות ולנקוט את עמדתו. מכל מקום אל מול הזרות הזאת נקבעו בפרשתנו כללי סדר, 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש, בזאת יבוא אל הקודש…'. אך בצד חישוקי הסדר מופיע פתח לביטוי הארוס הדתי הכולל גם התייחסות אל כוחות הרוע, אל השֵדי והאפל שבמציאות.

מבין שתי הדרכים – שלילת הארוס המושך אל הזר ונתינת מקום לביטויו – בוחרת התורה שוב ושוב בדרך השניה. תמונת האדם העולה מכאן היא ססגונית יותר, רחבה, אולי גם צנועה יותר – צריך לקבל את האדם על מכלול אישיותו ודחפיו הרוחניים והיצריים. לא להשלים אל לתת מקום. כך נוצר האיזון העדין שבין שינוי ובין קבלה ואישור האישיות.