לכאורה מציין המושג "אָיִן" דבר שאינו קיים, לא-כלום. אם כך, מדוע זכה למקום כה מרכזי בפילוסופיה ובהגות היהודית? פרופ' מנחם לורברבוים עומד על חשיבותו של ה'אין' לאופן המחשבה שלנו, לגיבוש זהותנו ולתחושת הקיום האישית שלנו
המונח אָיִן נכנס לראשונה לעולם ההגות היהודי ביצירתו הגדולה של שלמה אבן גבירול, "כתר מלכות", והוא כנראה תחדיש לשוני של אבן גבירול. "כתר מלכות" הוא מעין חיבור פילוסופי המתאר את האל והבריאה באמצעות מבע שירי הכולל גם שורות תפילה אל האל. במסגרתו, באחת הפסקאות היפות שנכתבו בשירה העברית מתאר גבירול את מעשה היצירה האלוהית:
"אַתָּה חָכָם וּמֵחָכְמָתְךָ אָצַלְתָּ חֵפֶץ מְזֻמָּן / כְּפוֹעֵל וְאֻמָּן,
לִמְשֹׁךְ מֶשֶׁךְ הַיֵּשׁ מִן הָאָיִן / כְּהִמָּשֵׁךְ הָאוֹר הַיּוֹצֵא מִן הָעָיִן […]
וְקָרָא אֶל הָאַיִן – וְנִבְקַע / וְאֶל הַיֵּשׁ – וְנִתְקַע / וְאֶל הָעוֹלָם – וְנִרְקַע".
לאחר יצירתו של גבירול קיבל המונח אין משקל משמעותי ביותר בפילוסופיה ובתיאולוגיה היהודית. אחד השימושים החשובים במושג נעשה על-ידי מקובלים שונים, שהשתמשו במילה אין כדי לתאר את ראשית האצילות, ספירת כתר, הראשונה מבין עשר הספירות. ספירת כתר מציינת את הנקודה הבראשיתית ביותר בה האל יוצא מאינסופיותו הגמורה כדי להתגלות, ונקודת האין היא אפוא הנקודה הגבוהה ביותר של האל אודותיה יכול המקובל לחשוב.
בהגות החסידית ניתן לציין את המקום המיוחד אותו תפס המונח אין בכתיבתו של המגיד ממזריטש, מתלמידי הבעש"ט שפעל במאה ה-18 באוקראינה. אחת הנקודות היסודיות בהגותו של המגיד היא ההבחנה בין יש לאין, שמציינת אצלו את ההבדל בין אחרותו המוחלטת של אלוהים, היא האין, לבין כל יש אחר הקיים במציאות. ניתן לומר שמה שנקרא אצל המקובלים הקודמים "אין סוף" נקרא אצל המגיד אין והוא מונגד לכל קיום מובחן אחר.
למונח אין תפקיד מרכזי גם בפילוסופיה של העת החדשה. כך למשל במחשבתו הדיאלקטית של הגל, אך בעיקר בהגותו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, ובמיוחד זו שנכתבה בשנות ה-30.
פסלו של שלמה אבן גבירול במוזיאון "זכרון ספרד" שבקיסריה
ההוגה היהודי הראשון שהשתמש במונח "אין"
לאור השימוש המקיף והעמוק במושג אין בפילוסופיה ובתיאולוגיה היהודית והכללית, עולה התמיהה המתבקשת: הלא לכאורה האין הוא פשוט "לא-כלום" והמחשבה אודותיו אינה מחשבה אודות שום דבר, מחשבה ריקה. אם כן, האם אין השימוש באין חסר משמעות? האם אין כאן מסמן ריק? ושמא ההגות העוסקת בהרחבה באין אינה אלא אחיזת עיניים?
בעזרת שתי דוגמאות ננסה לבחון כיצד מתפקדים אין, שלילה או חסר, ונגלה כי הם הרבה יותר מסתם "לא-כלום" ושתפקידם משמעותי לאופן הבנתנו את העולם. הדוגמא הראשונה קשורה לחוק הזהות, חוק חשוב ויסודי בתחום הלוגיקה הקובע כי כל דבר שווה לעצמו (כלומר a=a). חוק זה נראה פשוט ומובן מאליו, ואכן, כדי ליישם אותו ולהבין את השלכותיו יש לעמוד על ניסוח אחר שלו, הנקרא חוק אי-הסתירה. לפי ניסוח זה, יש לדחות כל סתירה של חוק הזהות, כלומר יש לדחות טענה לפי a הוא גם לא-a בו זמנית. ניסוח זה של הכלל, המתמקד במה שאינו, כלומר – בשלילת סתירתו של חוק הזהות, מניח את היסוד הבסיסי והחשוב ביותר לחשיבה מתמטית ולוגית, ומהווה עוגן משמעותי לפילוסופיה ולהגות.
דוגמא אחרת לקוחה מתחום הביולוגיה ועוסקת בתהליך התממשותם של דברים. כך, התהליך בו הופך זרע לעץ ניתן לתיאור כהתממשות, כהבאת יישותו של הדבר למלאותו. אך תפיסתנו אודות יציאתו של דבר כלשהו מן הכח אל הפועל מניחה פער מתמיד בין הדבר שבכח לבין היותו בפועל, פער הכרחי לשם התרחשות התהליך והבנתו. במילים אחרות, לכל תהליך של התממשות יש בטנה של חסר, או בלשון ימי ביניימית – "העדר"; חסר זה הוא למעשה המגדיר את מצבו של הדבר הנתון בתהליך התממשות.
דוגמאות אלו ממחישות כיצד השלילה וההעדר הם חלק משמעותי ממרקם המחשבה שלנו. במובן זה, מחשבת האין מאתגרת את המדע המודרני, שהינו פוזיטיבי באופיו. המדע עוסק במה שישנו, וגורס כי מעבר לגבול זה לא קיים כלום. זהו מקור גאוותו של המדע וכאן טמונה עוצמתו – הוא חושף את היש, עוסק בו ומתאר אותו. במילים אחרות, קיים תואם בין מושג היש של המדע לבין הנחתו בדבר הלא-כלום. אך המחשבה על האין מעלה ביקורת כלפי האופן בו המדע ממצה את תמונת העולם שלנו – האם התיחום המדעי בין מה שיש לבין מה שאין אכן תקף?
אכן, המחשבה הלוגית, המתמטית והביולוגית שהוצגה לעיל אינה אלא הטעמה זהירה, כמעט מעבדתית, למאפיין יסוד של החוויה הקיומית האנושית: חידלון החיים, עובדת מותנו. סוף הדרך אליה מגיעים בסופו של דבר כל בני האדם הוא המקום בו אנו מתנגשים באופן בלתי נמנע עם הלא-כלום; המוות הופך את האין לממשי עבורנו כפרטים שכן הוא מכתיב את הגבולות והמגבלות של אפשרויות חיינו. התייצבותו של האדם מול מותו היא שמעניקה פשר לבחירות של חייו, ההופכות למוחלטות רק לאור העבודה כי זמננו על האדמה מוגבל וסופי. עמידתנו אל מול סופיותנו מדגישה את ההשתמעות של החידלון בחיינו וממחישה כיצד השלילה היא התנאי למימוש זהותנו.
התיאולוגיה והפילוסופיה הדתית השתמשו אפוא באין, אך ביקשו להחיל אותו לא על העדר לוגי או תהליכי, ואף לא על האחרות של מותנו. האין הוגדר בראש ובראשונה כמסמל את אחרותו המוחלטת של האל – האין האלוהי. כך, כמו ההעדר, החידלון, או המוות – גם האין האלוהי מתפקד כבטנת המציאות, המתנה את עצם אפשרות קיומה. האל מגדיר את זהותנו ואת חיינו באופן עמוק על ידי ההנגדה בין היש האנושי, הקיום החומרי או המציאות לבין האין האלוהי.
