חוויית האדם המאמין כרוכה בפרדוכס: מצד אחד, הסובייקט האנושי הינו תמיד ראשוני לגבי עצמו וכל מה שמחוצה לו הוא משני לקיומו. מצד אחר, העמידה לפני האל מעניקה קדימות וראשוניות לאל. בספר חדש מתאר פרופ' אבי שגיא כיצד בוחר המאמין, באקט של חירות, לפנות מקום לאל בעולמו

המחשבה והספרות היהודית לדורותיהן עסקו באופן נרחב בתכניה של האמונה, אך מעט מאוד תשומת לב הופנתה אל הסובייקט, המאמין עצמו. בספרי "בראשית הוא המאמין" אני מבקש להתבונן בחווייתו של המאמין ובאופן עמידתו אל מול האל. ניסיון זה מתבסס על תובנות שניסחתי בחיבורים קודמים ויישומן על המסורת היהודית.

בספר "מול אחרים ואחרות", שהיווה מעין תשתית לספר הנוכחי, ביקשתי להציג עמדת ביניים בין תפיסתו של קאנט לבין זו של לוינס. קאנט סבר כי היסוד המכונן של העולם ההכרתי, האונטולוגי והפרשני של האדם – הוא האדם עצמו, הסובייקט. הזולת אליו מתייחס האדם יהיה תמיד משני לסובייקט, לאדם עצמו, וישמש כמושא למחשבותיו, לרגשותיו או לפעולותיו. לעומתו, הפך לוינס את המשוואה וטען כי הזולת – בין אם הוא זולת אנושי ובין אם אלוהי – תמיד יהיה ראשוני ביחס לאדם עצמו, ויקדים את הסובייקט. דעתי היא כי עמדתו של לוינס אינה אפשרית מבחינה הכרתית: לא ייתכן כי לזולת יהיה מעמד כלשהו אם לא קודם לו סובייקט, המכיר את אותו זולת. ברם, אם הסובייקט הוא אכן ראשוני מבחינה הכרתית – כיצד נוכל לתת משמעות ופשר לעולמו של הזולת, ההופך מעתה למשני?

פרדוכס זה הופך לבעייתי עוד יותר בעולמם של מאמינים. המאמין חווה כמובן מאליו את ראשוניותו של האל בתוך עולמו הדתי. אך כדי להכיר באל דרוש קודם כל קיומו של סובייקט, ואם כך – הרי שהסובייקט, המאמין, קודם לאל. דומה אפוא כי פעולת האמונה כרוכה בהענקת מעמד ראשוני לאל על ידי הסובייקט עצמו. במילים אחרות – הראשוניות שייכת לאדם עצמו, והוא, מכוח אמונתו, מקנה לאל מעמד ראשוני בעולמו.

"יום הכיפורים"
איזידור קאופמן, שמן על בד

עמדה פילוסופית זו באה לידי ביטוי גם בתפיסתי את התפילה. בספר "פצועי תפילה" ביקשתי לטעון כי גם בעולם התפילה לא ניתן להעניק משקל יתר למושא האמונה, לאל, בהבנת פעולת התפילה. שכן עמידה כזו מחמיצה את המשמעות העקרונית של התפילה – פעילותו של הסובייקט, האדם כיש מתפלל.

במובן זה, הספר "בראשית הוא המאמין" ממשיך חקירה פילוסופית זו ומתמודד עם החידה – כיצד יכולה להתכונן ראשוניותו האונטולוגית של האל, אם היא נשענת על ראשוניותו ההכרתית, האתית והפרשנית של הסובייקט המאמין.

בספר אני מציע שני מהלכים מקדימים המבססים את הטענה המרכזית: ראשית, אני מבקש להראות כי גם הוגים דתיים מרכזיים הניחו, במודע או שלא במודע, את ראשוניותו של הסובייקט. כך עולה מניתוח מסות עמוקות שכתבו על האמונה שלושה מאמינים גדולים: ר' יהודה הלוי (1141-1705), בן ימי הביניים, שעבורו אמונה היא התרחשות ממשית, הרב סולוביצ'יק (1993-1903), שעבורו אמונה היא בבסיסה חוויה, וישעיהו ליבוביץ (1994-1903) – שעבורו האמונה היא הכרעה. עיון במסות שכתבו מלמד כי בכל אחד מן הדיווחים על האמונה שכתבו מאמינים אלו, הסובייקט אינו מאבד את ראשוניותו אל מול האל. נוסף לכך, בפרק שכתבנו יחד בני ניר ואני, הראינו את ראשוניותו של הסובייקט גם בתוך השיח ההלכתי.

עתה ניצב הפרדוכס הדתי במלוא חריפותו: אם הראשוניות האתית וההכרתית מוענקת תמיד לאדם המאמין, לסובייקט, כיצד ניתן לכונן עולם דתי של אמונה (המעניקה על פניו ראשוניות דווקא לאל, מושא האמונה)?

טענתי המרכזית, הניצבת בלב לבו של הספר "בראשית הוא המאמין", היא שהראשוניות האונטולוגית של האל, או של הזולת הניצב למולי, מחייבת את עבודת החירות של האדם. כלומר, במסגרת ראשוניותו ההכרתית, האתית וההרמנויטית, מחולל הסובייקט עצמו תהליך רפלקטיבי של ביקורת עצמית ומגביל את ראשוניותו שלו. רק הגבלה כזו, אותה אני מכנה "נסיגה פנימית", מאפשרת לזולת להופיע. הופעת האחר בחיינו – יהא זה הזולת או האל – אינה בבחינת מכת אגרוף הכופה עצמה עלינו, אלא תוצאה של אקט עצמי הנולד מתוך חירות.

אמנם, האדם אינו מגביל את ראשוניותו שלו באופן לגמרי ספונטני וולונטרי; הזולת הוא הניצב מולו ולמעשה דורש ממנו להגביל עצמו, בכך שהוא מסרב להיות משני. אין אנו יכולים להקיף את הזולת, לקלוט אותו כל צורכו. הזולת מסרב "להיכבש" במבטי, מסרב לקבל את ראשוניותי כמי שמביט בו, והוא משיב לי מבט. זו היא נקודת הפתיחה לעבודה הפנימית שבה האדם מרגיש שעליו להגביל את עצמו.

תפיסה זו מנוגדת לתיזת המאבק שהציג הגל, לפיה הקשרים שבין אדם לזולתו נטווים מתוך היחסים שבין האדון והעבד. במקום המאבק המתמיד אני מבקש להציב את העבודה הפנימית שמבסגרתה לומד האדם כי מקומו בעולם תמיד נמצא ביחס לסובייקט אחר, לזולת. כאמור, בניגוד ללוינס, אין אני סבור שהאדם מוכרח לקבל על עצמו את ראשוניותו של הזולת, וההיסטוריה תוכיח: הלבנים בארה"ב התעקשו שלא לראות את השחורים ולא לקבל אותם כזולת, הגברים התעקשו (ובמקומות מסוימים עדיין מתעקשים) שלא לראות את הנשים, ובחברות רבות הומואים ולסביות עדיין מתהלכים שקופים. התופעות הללו מתרחשות כאשר הסובייקט, הריבון, אינו מוותר על מרחבי השליטה שלו, ולא מפנים את הצורך האתי העמוק בנסיגה פנימית.

כאמור, תהליך זה מתרחש גם ביחס לאמונה. "בראשית הוא המאמין" – האדם המאמין הוא תמיד נקודה הפתיחה, הוא הראשית בתהליך שבו מתכוננת האמונה ומופיע האל. למעשה, בנקודת הראשית האל אינו נוכח, והיעדרותו היא שמאפשרת לסובייקט המאמין להתקיים. היעדר האל הופך לנוכחות באמצעות עבודת החירות של האדם, המפנֶה מקום, ומגביל את ראשוניותו שלו, כדי לאפשר לאל להופיע בעולמו.

כיצד מתרחשת עבודת חירות זו? כדי להבין זאת יש לפנות לטקסטים הדתיים, ולנתח אותם באופן פנומנולוגי. כאן ברצוני להזכיר רק טקסט אחד, מהחריפים הנוגעים בסוגיה זו. זהו שיר המתאר עקידה עצמית, אותו כתב הרב יצחק הוטנר, על בסיס החיבור "ספר חרדים":
"בלבבי משכן אבנה להדר כבודו / ובמשכן מזבח אקים לקרני הודו
ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה / ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה"

גם בטקסט כזה, המתאר את קדימותו של האל, פעולת הסובייקט היא הפעולה הראשונית, שאינה יכולה להתפוגג, והיא מופיעה שוב ושוב בכל אחת מצלעות השיר: "אבנה… אקים… אקח… אקריב". אם הסובייקט ייעדר – לא יוכלו להתקיים חיים דתיים. המתח והדיאלקטיקה של המאמין מכוננים על-ידי המשימה הכמעט בלתי אפשרית – לאפשר ראשוניות אונטולוגית של האל מבלי שתתחייב מכך מיניה וביה התאפסותו המוחלטת של האדם.

לעמדה פילוסופית זו ישנן נגזרות נוספות. כך, מסתבר כי אמונה אינה יכולה להיות בבסיסה תופעה אוניברסלית, שכן היא תמיד תלויה במאמין עצמו. אין היא כופה עצמה על האדם, אלא מתעצבת מתוכו, ובשל כך, היא נבנית ברוחו ומתוך הקשריו התרבותיים ונסיבות חייו. בבסיס חוויית האמונה קיימים אפוא יסודות עומק של פלורליזם ושל פרטיקולריזם.