תמכו בנו

/
EN

תמכו בנו

הצטרפו לניוזלטר שלנו

יהדות וזכויות הפרט – חמש פרספקטיבות: פרק ב: תרומת אברים וההלכה היהודית

בחירתה האצילית של משפחת די לתרום את איברי האם ממניעים דתיים עשויה להוות חלק מתפנית מבורכת, שבה היהדות הופכת מחֶסֶם להצלת חיים לזָרָז לכך
רונן סימן טוב, הסולם (פרטים מתוך סדרה), 2008, צבעי מים על נייר
רונן סימן טוב, הסולם (פרטים מתוך סדרה), 2008, צבעי מים על נייר
ד"ר עירית עופר שטרק היא עמיתת מחקר במרכז קוגוד לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית, מובילת תחום חדשנות חינוכית ודיגיטל במרכז לזהות יהודית ישראלית במכון שלום הרטמן, ועמיתת הוראה במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן. היא בעלת תואר ראשון במקרא ולימודי יהדות (תוכנית רביבים למצטיינים) מהאוניברסיטה העברית, תואר ראשון במשפטים (בהצטיינות יתרה) מהקרייה האקדמית אונו, תואר שני בפילוסופיה יהודית (בהצטיינות) מאוניברסיטת בר אילן ודוקטורט בפילוסופיה יהודית וביואתיקה יהודית (מסלול משולב לתלמידים מצטיינים) מאוניברסיטת בר אילן. כסטודנטית

"ברוך שעשה לי נס במקום הזה", בירך ליאו די כשפגש בתחילת חודש מאי האחרון את החולים שבהם הושתלו הלב, הכבד והכליות של אשתו לוסי, ששבועות ספורים קודם לכן נרצחה עם שתי בנותיהם בפיגוע ירי בכביש הבקעה. די נפצעה אנושות בפיגוע, ומותה המוחי נקבע בבית החולים. בשלב זה התבקשה המשפחה להחליט אם היא מעוניינת לתרום את איבריה של די. בהחלטה משותפת הכריעו ליאו וילדיו לעשות כן, ובכך הצילו את חייהם של חמישה אנשים.

לאחר שבירך על הנס, הודה ליאו לרופאים המנתחים, מבצעי ההשתלות, על שאפשרו את התרחשות הנס, ושיתף ברוממות הרוח ובשמחה שחש במפגש עם המושתלים. רוממות הרוח הגיעה לשיאה כשבחר להודות למושתלת הלב על "שהבאת לנו את השמחה הזאת. חלק מלוסי שחי בך, זה מוזר. אבל אמרתי לאנשים – כל החיים שלנו עכשיו מוזרים, אין נורמלי".1 לסיום, הדגיש באותו מעמד כי ההחלטה לתרום את האיברים נעשתה על פי ההלכה: "אני רוצה להודות לכל הרופאים ולכל הצוות כאן, ואני רוצה להודות לרב ולפוסק שלי … סמכתי עליו לקבל את ההחלטה ההלכתית ש… ההשתלות הללו בסדר מבחינה הלכתית, וקישרתי אותו ל… ראש מחלקת ההשתלות בהדסה, והם דיברו והסכימו על הכול".

לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף

מדבריו עלה מסר ברור בדבר ההרמוניה המתבקשת שבין היהדות לחיים. ההחלטה האצילית לתרום איברים, כמו גם הבחירה לראות בַּמעשה נס שיש לברך עליו, מעמידות את היהדות לצד ההומניזם והליברליזם ומדגימות את הרלוונטיות ופוטנציאל ההשפעה והתרומה שלה לחיים במדינת ישראל כמדינה מפותחת, הפועלת להצלת חיים בהתאם לערך חיי האדם ועשיית חסד עם הזולת.

ההחלטה לתרום איברים, כמו גם הבחירה לראות בַּמעשה נס שיש לברך עליו, מעמידות את היהדות לצד ההומניזם והליברליזם ומדגימות את הרלוונטיות ופוטנציאל ההשפעה והתרומה שלה לחיים במדינת ישראל כמדינה מפותחת

ואולם, פני הדברים אינם כך בנוגע למצב תרומות האיברים בחברה הישראלית, אשר רוֹוחת בה מגמת התנגדות לתרומת איברים חיוניים בשם הדת. דוח שפורסם בשנת 2007 במועצה הלאומית להשתלות באירופה,2 המשווה נתוני השתלות איברים מחמישים מדינות, דירג את ישראל במקום השלישי בשיעור הסירובים לתרומת איברים. גם שיעור השתלות האיברים בישראל ביחס לאוכלוסייה נמצא נמוך וישראל דורגה במקום השלושים ושלושה מתוך חמישים מדינות. ד"ר יונתן כהן, מרכז התוכנית לעידוד תרומת איברים, הבהיר כי הסיבה המרכזית לדירוגה הנמוך של ישראל היא סירוב לתרומה על בסיס דתי.3

תמונה דומה עולה גם מדוח שפורסם בשנת 2011 במרכז המחקר והמידע של הכנסת, המצביע על כך ששיעור תרומות האיברים בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי, אם לא הנמוך שבהם, ומציג את הגורמים לכך: "עמדת הציבור וגורמים דתיים – חלקים בציבור, לרבות גורמים דתיים שונים, אינם תומכים בתרומת איברים ואף מתנגדים לה… החקיקה של חוק מוות מוחי נשימתי, שנוסח יחד עם רבנים, אמורה הייתה להפחית את ההתנגדויות מצד גורמי דת, אולם בפועל הדבר לא התרחש".4

דוגמה לטרגיות המגמה המתוארת היא המקרה של שחקן הכדורגל הישראלי אבי כהן, שנפגע והגיע למצב של מוות מוחי בשנת 2010. אף שבחייו הביע את רצונו לתרום איברים והיה חתום על כרטיס אדי, רבנים יעצו למשפחתו לסרב לתרום את איבריו בטענה שהדבר אסור על פי הדת. כך בשם הדת, מנעו הרבנים הצלת חייהם של מספר אנשים.

צריך לומר, הקול שהרבנים בחרו להשמיע במקרה של כהן, אותו קול שמשפיע על התודעה הרווחת בציבור כנגד תרומות איברים, קיים במסורת ההלכה. בקרב גדולי פוסקי ההלכה במאה העשרים, ניתן למצוא מתנגדים נחרצים לתרומות איברים חיוניים בטענה שמדובר ברצח כפול, הן של התורם והן של הנתרם. ביטוי לכך קיים, למשל, בקריאתו של הרב ולדנברג למנהיגי החברה הישראלית, בשנות השבעים המאוחרות:

החובה על רועי ישראל… לעשות למען מניעת רציחת נפשות במסווה רפואית, לעמוד על המצפה ולהזהיר על העניין החמור הזה, ולא לתת מנוח למבצעי רציחות כאלה… [כוונתו לרופאים מבצעי ההשתלות].5

ולדנברג לא היסס להביע את חשדנותו כלפי הרופאים, כשתיאר את מניעיהם לביצוע ניתוחי ההשתלות:

וטחו עיניהם של רופאים אלה לראות נכוחה כי מוות בסיר התבשיל הרפואי הזה, בהריגת 'התורם' ובהריסת ה'נשתל' […] המצפון שלהם לא התעורר, ולא גרם להם שום נקיפת לב, ובלי כל הרהורי חרטה מקשיחים את ערפם לחזור על משגם הגס והמזעזע, ואורבים ומחטטים בכל בתי־החולים למצוא טרף אדם נוסף להקריב על מזבחם הרפואי, תחת שמות נרדפים של 'תורמים' ו'מסכימים'.

פסיקות ברוח זו פרסמו גם הרב משה פיינשטיין והרב איסר יהודה אונטרמן בתחילת עידן ההשתלות, וכעבור זמן הרב שמואל הלוי ווזנר,6 ובכולן ניכרת השפעתם של שיקולים מטא־הלכתיים וחוץ־הלכתיים, כמו דחיית ממצאי המדע המודרני ודבקות בידע המדעי של חז"ל, חשדנות בממסד הרפואי וברופאים המשתילים, תפיסות נטורליסטיות הרואות בשלילה כל התערבות בבריאה האלוהית ועוד. העמדה השמרנית המתנגדת להשתלות איברים משקפת את האופן שבו המסורת היהודת עשויה להתנגש עם הקִדמה הטכנולוגית ועם ערכי ההומניזם, עד כדי מניעת האפשרות להצלת חיים. אולם מדובר בעמדה המבוססת על בחירות פרשניות מסוימות לטקסטים ההלכתיים הקדומים, ובכוחה של בחירה בחלופות פרשניות אחרות לקדם ערכים העולים בקנה אחד עם ההומניזם ולהעצימם.

בניגוד לגישה הרואה ברפואה אנושית ערעור על האמונה באלוהים והתערבות אסורה בהנהגתו את סדרי העולם, מצטט הרב גורן את הקביעה התלמודית, "ניתנה רשות לרופא לרפא", כביטוי לתפיסה המנוגדת, שלפיה מצופה מהאדם להיות אקטיבי בעולמו של אלוהים, לפתח וליצור בו מתוך אחריות

ואמנם, לצד הפסיקות המחמירות קיימים בספרות ההלכה, כבר בתחילת עידן ההשתלות, ובהסתמך על אותם מקורות מהמסורת היהודית, קולות מנוגדים, הרואים בהשתלות איברים מצווה גדולה של הצלת חיים, שמי שנמנע ממנה עובר על איסור "לא תעמוד על דם רעך". כך היא, למשל, פסיקתו מעוררת ההשראה של הרב שלמה גורן, שנכתבה בתחילת שנות השמונים:

כאשר קיימת לפנינו בעיה של הצלת חיי אדם אחר ע"י השתלת כבד, לב או כליות, בוודאי שדי במוות של המוח כדי לקבוע את מותו של התורם ולהתיר הוצאת איברים ממנו […] העיקר בזה… הוא משום דכתיב 'וחי בהם' ולא 'שימות בהם' וכו'. שלא יוכלו לבוא בשום עניין לידי מיתה בגלל שמירת התורה והמצוות […] לכן בנוגע להשתלת איברים חיוניים, מכיוון שבידינו להציל חיי אדם שהוא חולה אנוש על ידי ההשתלה, ומצד אחר התורם הוא במצב שעפ"י ההלכה הברורה דינו כמת, מאחר שנפסקה נשימתו ונפסקה פעולת מוחו על כל תאיו כולל גזע המוח שם מרכז הנשימה של האדם, אין להחמיר עליו ולחשוש שמא עדיין לא מת. כי החומרא היא הפקרת חייו של החולה המחכה להשתלה, ועל זה נאמר 'לא תעמוד על דם רעך'. כמו שנפסק בשו"ע יורה דעה סימן שלו ס"א: 'נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא ובכלל פקוח נפש הוא ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים'. לכן אין למנוע את השתלת הכבד או הלב בגלל חששות בלתי הלכתיים… זאת ההלכה הברורה הנראית לפי עניות דעתנו בסוגיא זו, ואשר בכוחה להוכיח קבל עם ועולם שהכתוב 'וחי בהם' מתגשם להלכה ולמעשה.7

נרטיב הרצח, שיוחס לפרויקט ההשתלות בפסיקות המתנגדים, מוחלף בדברים אלו בנרטיב של מצוות פיקוח נפש. כך גם החשדנות כלפי הרופאים ודחיית ממצאי המדע המודרני, המאפיינות את העמדה השמרנית, מוחלפות בפסיקת גורן באהדה כלפי הממסד הרפואי, בתמיכה בו ובנכונות לאמץ את חידושי המדע. הרב גורן סבור כי המסורת היהודית דורשת לאפשר לחיים להתקדם לאור התפתחות המדע והטכנולוגיה, וכי אין זה מתקבל על הדעת שכאשר הטכנולוגיה הרפואית מאפשרת השתלת איברים חיוניים, פוסקי ההלכה ימנעו בשם הדת אפשרות זו להצלת חיים. אדרבה, פיתוח המדע ופיתוח הרפואה מהווים, להשקפתו, חלק מדרישת היהדות מהאדם לשותפות ולאחריות בעולמו של אלוהים. ביטוי לכך קיים במאמר התלמודי שהזכיר בפסיקה ביחס לשאלת לגיטימיות הרפואה האנושית. בניגוד לגישה הרואה ברפואה אנושית ערעור על האמונה באלוהים והתערבות אסורה בהנהגתו את סדרי העולם, מצטט הרב גורן את הקביעה התלמודית, "ניתנה רשות לרופא לרפא",8 כביטוי לתפיסה המנוגדת, שלפיה מצופה מהאדם להיות אקטיבי בעולמו של אלוהים, לפתח וליצור בו מתוך אחריות.9 בסיום הפסיקה נזכר מאמר חז"ל על מצוות התורה, "וחי בהם- ולא שימות בהם",10 כעֶקרון־על של המסורת היהודית, המסמן את האופן שבו עלינו לפרשה – כיהדות המצווה על החיים. מצווה התלויה באקטיביות של האדם בעולמו של האל.

מצב ההשתלות בישראל השתפר בעשור האחרון, שיעור ההסכמות לתרומת איברים עולה עם השנים. אולם לחברה הישראלית עדיין יש הרבה מה ללמוד כדי להתקדם למצב שבו תרומות האיברים יהפכו לברירת המחדל המוסרית ויאפשרו הצלת חיים מרבית. בכל שנה נפטרים בישראל עשרות חולים הממתינים להשתלה, שלא זכו לקבל תרומה מתאימה. כיום ממתינים בישראל כאלף ושלוש מאות חולים להשתלות לב, כבד, ריאות וכליות.11 חייהם תלויים בנכונות של כולנו לתרום ולהציל חיים. בשנת 2012 נעשה ניסיון חוקי לשיפור המצב ולעידוד התרומות, עת חוקקה הכנסת תיקון לחוק תרומות איברים, הקובע כי מי שיחתום על כרטיס אדי, יקבל קדימות בתעדוף רשימת ההמתנה לקבלת תרומה אם יזדקק לכך. אף שהגברת המוטיבציה לתרומה על פי שיטת הקדימויות החדשה מערבת שיקולי תועלת שאינם אלטרואיסטיים גרידא, הרי התיקון לחוק תרם במידה מסוימת לשיפור המצב ולעלייה בשיעור ההסכמות לתרומות. אולם אנו עדיין רחוקים מהמצב האידיאלי, שבו שיעור ההסכמות לתרומות יגדל בצורה ניכרת, וחייהם של חולים רבים נוספים יינצלו. ישנן כמה דרכים לעשות זאת, אחת מהן היא לדאוג לנטרולו של הגורם הדתי המתנגד לתרומות, ולוודא שהדת הופכת זרז לגידול בשיעור ההסכמות לתרומות. זאת על ידי השמעת הקולות הקיימים במסורת היהודית, של הרבנים המעודדים תרומות ורואים בהן מצווה ראשונה במעלה.

ברכתו של ליאו די, "שעשה לי נס במקום הזה", היא סמל למהפכה הדרושה. סמל ליהדות שמצווה על החיים. סמל ליהדות שמעמידה במרכזה את הערבות ההדדית והאחדות, שכה נחוצות לחברה הישראלית בימים אלו. ולוואי שתהיה בבחינת סימן לבאות, להמשכה של דרך מאירה.


1. חדשות ערוץ 7 ,"הבנות של לוסי די הי"ד האזינו ללב של אמן שהושתל בגופה של ליטל", 2 במאי 2023.

2. הדוח חובר על ידי ועדת ההשתלות באיחוד האירופי בשיתוף עם ארגון הבריאות העולמי.

3. דן אבן, "תורמים חיים", חדשות YNET, 20.11.2007.

5. הרב אליעזר יהודה ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, יז, סו. פסיקה זו נכתבה בשנת 1987, יום לאחר פרסום פסיקת הרבנות הראשית לישראל להיתר (עקרוני) של השתלות לב.

6. ראו למשל את דברי הרב פיינשטיין כי "שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש" (הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, יו"ד, ח"ב, סימן קעד), והתנגדותו של הרב אונטרמן במאמר שכתב בנושא: אונטרמן, "בעיית השתלת לב הלכה", נועם, יג, א, ח (תש"ל). וכן פסיקתו של הרב שמואל הלוי ווזנר (שמואל הלוי וואזנר, "בענין השתלות לב", בשבילי הרפואה – הרפואה לאור ההלכה והשקפת היהדות, ח, יב (תשמ"ז)).

7. הרב שלמה גורן, "גבול החיים והמות לפי ההלכה", בתוך: תורת הרפואה, עמ' 39-38.

8. בבלי, ברכות, ס, ע"א.

9. ראו ניתוח מחלוקת רמב"ן ורמב"ם בנושא אצל הרב פרופ' דוד הרטמן: מסיני לציון, עם עובד, 1992. פרק עשירי – "שני דפוסים יריבים של הברית", עמ' 278-252.

10. בבלי, יומא, פה, ע"ב.

11. הנתונים זמינים בדו"ח נתוני המרכז הלאומי להשתלות.

מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?

מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו

הוספת תגובה
עיקבו אחרי מכון הרטמן
הרשמו לניוזלטר של מכון הרטמן

SEND BY EMAIL

The End of Policy Substance in Israel Politics