בשנת 2012 מחתה הרבנות הראשית לישראל נגד גלריה לאמנות בתל אביב שהציגה יצירות שנעשה בהן שימוש בדפי גמרא מקוריים. הרב הראשי יונה מצגר אז הגדיר את התופעה "קטסטרופה": "בשם היומרה לתרבותיות, מבזה זו המתקראת אומנית את אוצרות התרבות הקדושים לעמה". מצגר הביע בשם הרבנות הראשית "שאט נפש מהתצוגה" והבהיר כי הרבנות "תבחן את הכלים העומדים לרשותה הן כדי לעצור את התצוגה, והן כדי למנוע הישנות מקרים מעין אלה".
אכן, אומניות ואומנים רבים עושים היום שימוש ביצירתם בטקסטים מקודשים כחלק מחומרי היצירה, אקט שנראה במבט ראשון כחילול קודש. אלא שמבט מעמיק יותר מגלה שהעבודות נעות בין חילול להשגבה, במעשה שעשוי להתפרש גם כסוג חדש של תלמוד תורה.
מדובר במגמה אומנותית חדשה, המייצרת עבודות אשר מסמנות את ערכו של הטקסט דווקא דרך חומריותו. לדברי האוצר דניאל בלאסקו, מעבר זה – מהתייחסות לתוכנו של הטקסט (content) לבחינת חומריותו ותבניתו (form) – היא אחת התופעות הבולטות ביותר בתחום האומנות היהודית העכשווית. השימוש בטקסט מקודש כחומר גלם ליצירה עכשווית אמנם מפר את הטאבו הדתי האוסר על פגיעה בטקסטים מקודשים, אך בניגוד לעמדת הרבנות הראשית ניתן גם לקוראו כמהלך המשכי למסורת: הוא מתייחס לחומריות הטקסט ולא רק לתוכנו, חומריות שהמסורת מייחסת לה קדושה.
כמו הקולות הדתיים, גם עולם האומנות עצמו מציב את האומנות החופשית כמנוגדת לדת. כך למשל, חוקר התרבות החזותית קג'רי ג'יין (Jain) ביטא תפיסה המפרידה בין אומנות עכשווית לדת באומרו "אני חושב שאומנות עכשווית פשוט לא 'עושה' דת". תפיסה דומיננטית זו רווחת בעולם היצירה והאומנות הישראלי העכשווי, המציב את העבודות של ה"אחרת" וה"אחר" הדתיים כעשייה אומנותית לא-ביקורתית ולא-חופשית, שכל עניינה הוא אשרור רעיונות וצורות יהודיות מסורתיות.
כך למשל, הסופר יורם קניוק טען שלא תיתכן שירה עכשווית ראויה מקרב היהדות הדתית, משום ששירה מחייבת הבעה אותנטית של חוויה הנובעת מחופש פנימי, וכל הבעה שיש בה צד דתי תהיה תמיד מגויסת ומלאכותית. גם צקי רוזנפלד, מנהל גלריה רוזנפלד בתל אביב, טען כי "אומנות שמושתתת על ערכים דתיים היא נטולת חשיבה עצמאית. חוקי הדת לא מאפשרים למאמין לחרוג מהחוקים שאותם הדת יוצרת, וזה הופך להיות אומנות מטעם'". חוקר האמנות הישראלית גדעון עפרת הציב בשנת 2017 חיץ מהותני ברור בין אמונה לאומנות: "הנשמה האמונית אינה מתיישבת עד תום עם עשייה אומנותית חופשית, בהיות זו האחרונה מחויבת לכפירה לא פחות מאשר לאמונה".
הקביעות הללו מתבססות על הבחנות תאורטיות שהפכו לקו השולט בשיח האומנות הישראלי, והן מיושמות כאמיתות שאין להטיל בהן ספק. ואולם, במפנה המאה ה-21, בוחרים אומנים – לא פעם כאלה שגדלו על ברכי היהדות הדתית או המסורתית – לעבוד עם חומריות הטקסט עצמו ועושים בו כבתוך שלהם. לעתים קרובות הם "מתעללים" בטקסט – מסמנים, קורעים, מכסים, חותמים ומטשטשים אותו. פעולות אלה מייצרות אצל הצופה דיסוננס של חילול קודש מחד גיסא, ונשגבות מאידך גיסא.
המעבר מעיסוק בסמנטיקה לטיפול בחומריותם של טקסטים מתבטא באופן החזק ביותר בעבודות לא מילוליות שעוסקות באובייקט הטקסטואלי עצמו. אלו יצירות שאפשר לחשוב עליהן במונחים של המנהג לקרוא או לגרוס פרקי תהילים ללא שאיפה להבין את תוכנם. פירוקם וחיבורם מחדש של הטקסטים מזכיר עבודת מקובלים אשר "מצרפים אותיות". יצירות אלה אינן מכוונות ליישב סתירות במסווה של הרמוניה, אלא דווקא להנכיח ההתנגשויות: מתוך שברי המילים, ולאחר עיקור הטקסט מהטקסטואליות שלו, מונכחת חומריותו שלא הייתה מובחנת עד כה.
סנדל העקב של האמנית נחמה גולן היא אחת העבודות המוכרות ביותר שעושות שימוש בטקסט מקודש כחומר גלם ליצירת אמנות. זו עבודה חזקה שמכה בצופה ומעטים נשארים אדישים מולה – יש שרואים בה גסות וחילול קודש, ואחרים מוצאים בה דווקא את הנשגב. לרוב התחושות הקוטביות הללו משמשות בערבוביה. אפשר אמנם לקרוא את סנדל העקב שיצרה באופן מילולי כביקורת פמיניסטית, שהרי היא מחופה בתצלומי זירוקס של המבוא התָנָאִי והתלמודי לדיון בנישואין מתוך מסכת קידושין בתלמוד הבבלי, אולם כוחה הוא לא פחות מכך ב"התעללות" בטקסט ובחיבורו לסנדל. כך, כאמור, נעים הצופים בין תחושת חוסר נוחות לחוויית הקדושה המוטמעת בטקסט – הנעל שמתעצבת על ידי הגוף מסמנת כאן את "גופניותו" של הטקסט שהמסורת מייחסת לו קדושה. הדיסוננס מתחזק עוד יותר דרך הצרימה שבין פעולת חילול הקודש לבין החותמת "גניזה" המוטבעת על תצלום העבודה, ומדגישה דווקא את קדושתה. כך, כשגולן מציבה בגלריה טקסט מקודש, היא מנכיחה את חומריותו שלא הייתה מובחנת עד כה ומכוונת למבט האסתטי בו.
באופן זה פועלת גם העבודה של אתי לוי "עולם אחר" (2014) בה היא טשטשה בעזרת אצטון את כל שמות האל בספר תנ"ך אחד, ומנגד, הכהתה את כל הפסוקים מלבד שמות האל בספר תנ"ך אחר. גם עבודה זו יכולה להיקרא באופן מילולי ולהעלות מחשבות על האפשרות של תורה ללא אלוהים ומנגד אלוהים בלי תורה, אולם כוחה היא דווקא ברובדה הלא מילולי שמתגבש דרך סימון חומריותו וצורתו של הטקסט באמצעות טשטושו.
את הדיסוננס שמייצרות עבודות כאלה ניתן להמשיג באמצעות המונח הספרותי-פסיכואנליטי "האל-ביתי" או "המאוים", המבטאים תחושה שנוצרת בעקבות מפגש עם המוכר שהפך לזר. "האל-ביתי" הוא יצור כלאיים המעורר מועקה וגורם לחרדה או בעתה, בשל הסתירה שהוא מייצר בין הרגיל-הידידותי לתחושת זרות. המושג הזה מכוון להנהיר את המפגש עם מה שמחד גיסא קשה להעניק לו משמעות יציבה, ומאידך גיסא הוא נוכח בתוך המקום הכי מפורש ומובן. אכן, העבודות העושות שימוש בטקסט המקודש מייצרות מצבים היברידיים, שיש בהם מן האפלה וההארה בעת ובעונה אחת. יצירות אלה מביעות בחומר את מה שקשה לבטא במילים, וכך, מה שנתפס במבט פשוט כחילול קודש מתברר לעומקו כהצעה אלטרנטיבית לחוויית לימוד התורה המסורתית.
אחת האומניות הבולטות בתחום זה היא אומנית הקול ויקטוריה חנה, החוקרת בעבודותיה טקסטים קבליים עתיקים ומנכיחה את הממדים הגופניים המוטמעים בהם. בעבודה "22 אותיות" (2015) היא עוסקת בספר יצירה שלפיו לכל אות מאותיות העברית יש מיקום מדויק בגוף האדם: "עשרים ושתים אותיות יסוד, חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה בחמישה מקומות: בגרון, בחיך, בלשון, בשיניים, בשפתיים. עשרים ושתים אותיות שקשר בלשונו וגילה את סודו" (מתוך ספר יצירה). עבודתה מדגימה איך הטקסט העתיק נכתב מתוך קשב גופני ומנכיחה את איכותו החומרית של הקול, עד כדי מעין אקט נבואי של "ראיית הקולות".
למגמה זו מתחברת גם היצירה "שחרור הא-לוהים" (1996-1990) של האומנית האמריקאית הלן אילון, אשר נפטרה לאחרונה ממגיפת הקורונה והיא בת 89. אילון הדביקה נייר חצי-שקוף על גבי דפי החומש כדי לא לפגוע בספר עצמו בגלל קדושתו, וסימנה על גביו בצבע ורוד את הפסוקים המיזוגיניים, הלא הומאניים והפוגעניים שבתורה, אלה המיוחסים לאלוהים. כך, במעין תרגיל לימודי, נוצרה העבודה. לצד הביקורת, מנכיחה העבודה גם היא את הצד החומרי של הטקסט. הקריאה בספרים של אילון מצריכה ללחוץ את הנייר החצי-שקוף והמסומן לעמודי הטקסט. עלעול זה מייצר רעש חורק שמחריף את ההיבטים החושיים של חווית הלימוד – לא רק דרך חוש הראייה אלא גם באמצעות קול.
הפעולה המסורתית של קריאת פסוקים ללא קשב לתוכנם נוכחת בעוז בעבודת רבות של אנדי ארנוביץ. למשל: "אפוד תפילות" (2009) שלה עשוי מדפים שנתלשו מספרי תהילים שנגנזו. כל דף כזה נגלל כמגילה שנכרכה בחוטים ואז חוברה לאפוד מנייר יפני. האומנית מספרת שאת העבודה היא יצרה בהשראת המנהג לחלק את קריאת ספר התהלים בתוך קבוצה, כשסך הקריאות של כל משתתפי החבורה משלימות את קריאת כל פרקי ספר התהלים. בעבודה של ארנוביץ כל דף תהלים מגולגל, נסמך על זה שלצידו ויחדיו הן יוצרים שלם מועצם השקול לתפילותיהן השלובות של כל חברי הקבוצה.
חוסר הנוחות שעבודות כאלה מייצרות מתעצמת אל מול יצירתם של האומנים האמריקאיים מיכאל הירשפלד ויוהנה ברסניק. הירשפלד וברסניק הציגו במוזיאון היהודי בניו יורק קפסולות רפואיות לבליעה שבתוכן טקסטים מספר ויקרא, כדי להציע לספוג את פסוקי התורה בגוף ולהתאחד איתם ברוח הפסוק: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח', ג'). גם כאן פעולת הקריעה של הטקסט והטיפול העמלני בו מנכיחים את קדושתו דווקא דרך חומריותו.
העיסוק העכשווי של עולם האומנות בטקסט מציע סוג חדש של תלמוד תורה שהחומריות שבו בולטת במיוחד. האתוס המרכזי של האומנות המודרנית היה הרחבת גבולותיה תוך ויתור על ערכים שנתפסו קודם לכן כאימננטיים ליצירת אומנות: ציירי המודרנה ויתרו על הפרספקטיבה; האומנות המופשטת (אבסטרקטית) ויתרה על הייצוג הממשי; האומנות המושגית (קונספטואלית) ויתרה על החומר וה"רדי מייד" (Ready-Made, לקיחת עצם מן המוכן והפיכתו ליצירת אומנות) ייתר את מגע יד האמן.
בדומה למגמה המודרניסטית של הרחבת גבולות האומנות, אפשרות רדיקלית וחצופה להרחבת תלמוד התורה מעבר לשקלא ולטריא הטקסטואלי השגור עלתה כבר בתלמוד: רב כהנא שכב מתחת למיטתו של רב בשעה שהלה קיים יחסי מין עם אשתו. כשגילה אותו רב הוא גרש אותו מחדר המיטות, אך רב כהנא טען כלפיו: "תורה היא וללמוד אני צריך" (בבלי ברכות, ס"ב ע"א). באופן דומה גם האומנות העכשווית שמנכיחה את חומריותו של הטקסט, מציעה הרחבה לתלמוד התורה המסורתי שמלווה לעיתים בחוצפה, ו"חוצפא, אפילו כלפי שמיא, מהני" (חוצפה, אפילו כאשר היא מופנית כלפי האל – מועילה; בבלי סנהדרין, ק"ה ע"א).
איכות שכזאת מתממשת לא רק במקומות שבהן מצליחה האומנות להנכיח באופן מוצלח רעיון בחומר, אלא לא פחות מכך, ואולי בעיקר, כאשר היא מצביעה על איכותו החומרית של הטקסט והופכת אותו לאידאה. ללא ספק יש בעשייה זו ממדים של ביזוי וחילול, אך בד בבד היא טומנת בחובה גם מעשה של "מעלין בקודש" (בבלי מנחות, ל"ט ע"א) – הטקסט ודרכו האידאה של קדושה המוטמעת בחומר, הופכים כאן לתוכנה של היצירה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
