הקשר בין המילה "זכר" לשורש שממנו נוצר הזיכרון מלמד על האופן שבו המקרא והעברית יוצרים היסטוריה יהודית שמותירה את הנשים אילמות ונעלמות. הזכרים הם הזוכרים, כותבת חנה פנחסי. כעת, על הנשים להקשיב מחדש לצירוף 'אשה זוכרת'

העברית היא עבורי שפת אם ואב. היותה שפה של שורשים מאפשר ייצוג מילולי של הקשר בין קיום יהודי עתיק לזהות ישראלית עכשווית, ובין חיי הרוח למציאות. הקשרים הללו ניכרים, למשל, בזיקה בין השְכִינָה השורָה לשְכוּנָה, בין גשם להגשמה, בין הרחם לרחמים, בין צלם אלוהים למצלמה. אבל דווקא הקרבה האינטימית הזאת לעברית הופכת כמה מהמלים שלה לקשות במיוחד עבור נשים (ולעוד כמה גברים…).

"העברית", אמרה יונה וולך באחד משיריה המצוטטים תכופות, "היא סקסמניאקית". למשל המילה "זכר", שהוא הגבר, נקשרת בעברית לזיכרון. הזכר הוא האיש והפועָל יחד. הוא והזיכרון אותו הוא נושא – חד הם.

מקומו של הגבר בבריאה כזוכר ניכר אל מול האשה, המוגדרת באמצעות מה שאיננו – הנקב: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). הזָכרוּת, איבר המין הגברי, מגלם בזרעו את הזיכרון של הגוף והמשכיותו, אבל גם את הזיכרון התרבותי והרוחני. המילה שלו היא הברית שתהפוך את הגבר היהודי לנושא המלים; הסרת העורלה מאפשרת לו לא להיות ערל שפתים.

בתוך שפה כזאת קל להבין למשל את הפסוק המצווה על עלייה לרגל: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל-זְכוּרְךָ אֶת-פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים טז, טז). הזכרים היהודים הם אלה המצווים בעלייה לרגל, כי הם זְכוּרְךָ – הם הזכרים הזוכרים והם הנראים לפני האלוהים.

דנטה גבריאל רוסטי:מנימוסינה , אלת הזיכרון (מקור וויקיפדיה)

ניתן היה לטעון שיש ציוויים המכוונים גם לנשים כאשר הן חלק מהציבור, למשל כאשר אומר המקרא: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ה, יד) או "וְזָכַרְתָּ אֶת אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח). אלא שהכללת נשים בציוויים אלה נמצאת במתח עצום עם הקשר הפנימי המוטמע בשפה עצמה בין הזכר והזיכרון. אל מול הקשר הזה, הנשים נאלמות.

גם הטיית השורש ז.כ.ר ללשון נקבית יכולה היתה להכליל נשים בנשיאת הזיכרון היהודי, אך בדיקה של המילה "זָכָרְתְּ" במקרא תגלה שכל ההופעות הקושרות פְּניה אל אשה בעניין הזיכרון נושאות כולן, ללא יוצא מן הכלל, מסר שלילי: "וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ" (ישעיהו יז, י), "וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ, לֹא-שַׂמְתְּ עַל-לִבֵּךְ" (ישעיהו נז, יא), ויש דוגמאות נוספות. דווקא העובדה שהדמות הנשית בפסוקים אלו היא מטפורה המתייחסת לעם ישראל מעצימה את ההיבט השלילי המשויך לנשיות. כלומר, כאשר כלל הציבור, גברים ונשים, מדומה לאשה, הטון המקראי משתנה בהתאם.

המסד המקראי של העברית מותיר לאשה את הנשייה, התהום הגדולה של השכחה. נכון, תמיד אפשר לחזור אל פסוקים כמו "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ" (ירמיהו ב, ב), אולם נוגע ומרגש ככל שיהיה, נשים אינן מבקשות להיות אובייקט, מושא של זיכרון, אלא להיות נושאות הזיכרון. הן אינן יכולות להסתפק בכך שיזכרו אותן, והן מבקשות להיות גם אלו המעניקות משמעות, כזו הנוגעת לזמן ולמקום בו הן חיות.

איך לחיות, אם כן, עם שפה אהובה, כאשר מוטבעת בה באופן עמוק כל כך ההתכחשות אל מי שאנו? איזו דרך ניתן להתוות בקונפליקט שבין היותי אשה ובין זהותי כיהודייה דוברת עברית?

המענה נארג מפיסות רבות, אט אט. ראשית פקיחת העיניים, המבט הישיר אל החֵסר וגם אל העלבון. בעקבות המבט, מגיע לעתים הכעס על האילמות וההיעלמות הנכפית על הנשים בקאנון היהודי. רק מאוחר יותר מגיעות פיסות של תובנה, הנארגות לנקודות אחיזה חדשות.

הנה דוגמה: מדרש איכה רבה מציע פרשנות מעניינת לפסוק מתהלים (מב, ה) "אֵלֶּה אֶזְכְּרָה". המדרש שם את דברי דוד, משורר תהלים, בפיה של דמות נשית – כנסת ישראל – הזוכרת בכיסופים את העלייה לרגל: " 'אֵלֶּה אֶזְכְּרָה' – אמרה כנסת ישראל: לשעבר הייתי עולה לפעמי רגלים ואומרת שירים וזמרים להקב"ה". בהמשך הקטע ממשיכה כנסת ישראל ונזכרת בפרטים – סל הביכורים שעל ראשה, הנגינות ששמעה והחוויה הדתית שנצרבה בה.

כנסת ישראל היא הנושאת את הזיכרון הממשי של עלייה לרגל. האשה מגלמת עם, אולם בטון ובהקשר חדשים וחיוניים. המחקר אף מגלה כי תיאור זה של חז"ל נוצר זיכרון של מציאות היסטורית בה בימי הבית השתתפו נשים בעליה לירושלים (שמואל ספראי, העלייה לרגל בימי בית שני, ירושלים 1965).

כשם שנשים עלו לרגל, נשים גם נשאו את הזיכרון התרבותי והרוחני. כאשר מודה חנה אֵם שמואל לה' על הולדתו, היא שוזרת בתפילתה פסוקי תהלים: "מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן" (שמואל א ב, ח). דוגמאות אלה מורות כי נשים היו שותפות להנחלת הזיכרון לדורות הבאים, מעבר למה שמתאפשר לנו להבין מבט ראשון בתרבות יהודית ובעברית הנושאת אותה. התבוננות בפער בין המבנה הפטריארכלי של השפה לקולות מגוונים בתכניה ובתרבותה מאפשרים הבנה מורכבת ופתוחה יותר שלה.

בדורות האחרונים, עם תחיית העברית וההשכלה שנתנה לנשים, ניתן לקול שלהן גם ביטוי בכתב. פניה ברגשטיין היא דוגמא אחת לנשים המתארות את עצמן כנושאות זיכרון: "שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי אִמִּי וְאָבִי", ניגונים אלה "אֵיכָה וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת" הם גם מקור שירתה: "שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקָי שְׁלוּבִים". לא בכדי הפך שיר זה, המשמיע את קול האשה הזוכרת, לחלק מהקאנון הישראלי.

ההתבוננות הכואבת בעברית – שהשורש ז.כ.ר הוא רק דוגמה אחת להטייה שבה – ובעקבותיה לקיחת האחריות והמעשה המודע, מאפשרים לחשוף עבורנו פנים חדשות בתרבות היהודית ושפתה. נשים חוקרות, כותבות ויוצרות, המגלות הבנה חדשה של העבר מפנות בהווה מקום לקול נוסף בתרבות העברית. צירופם של כל אלה יחד ירקום בשפה ובפרשנות רבדים חדשים, ויעניק משמעות עשירה יותר לטקסטים העתיקים המכוננים את זהותנו כיהודיות זוכרות וכיהודים זוכרים.