הגיליון שבידיכם עוסק בהתנגשויות השונות שבין המסורת היהודית ובין זכויות הפרט. אבל היהדות שלי, של הוריי ושל קהילתי – יוצאי ברית המועצות לשעבר – תמיד הייתה יהדות פרטית. מעולם לא הייתה לה אפשרות אחרת. השלטון הקומוניסטי מוטט את עצם הרעיון של קהילות יהודיות והביא לכך שאם התקיימה יהדות כלשהי, היא התקיימה בחדרי חדרים. כשהיא לא יכלה להתקיים בחדרי חדרים, היא התקיימה בין קירות הלב. לכן במקום לתאר את הקונפליקט בין יהדות ובין זכויות פרט, אבקש
לגעת בקונפליקט יסודי יותר המסתתר מאחוריו: בין יהדות פרטית ליהדות ציבורית. מהי חוויה של יהדות פרטית אל מול יהדות חובקת־כול? מהי יהדות חסרת יומרות אל מול יהדות המבקשת למשול? אני לא מעוניינת לקדם אף אחת מהאפשרויות, אלא להצביע על נקודות העיוורון של כל אחת מהדרכים.
לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף
בשנים האחרונות עולה קול המזהה יהדות עם לאומנות. נדמה שמקומו במרחב הציבורי הולך ומתחזק, כמו בלון שמתנפח עוד ועוד. בעשרים השנים האחרונות נדמה כי היהדות יצאה מן המחבוא שאליו ברחה אחרי ימי רצח רבין, הרימה ראש וביקשה לומר: "אני לא מקור לשנאה". עולם הארגונים היהודיים פרח, נוצרו בריתות מפתיעות בין מרחבים חילוניים לבני הציונות הדתית, אביתר בנאי שר שירים דתיים וכולם חיבקו אותו. נדמה היה לנו שהתעוררנו לשחר חדש של יהדות משותפת, רחבה ונעימה.
אולם מתחת לפני השטח הלכה היהדות וצברה כוח פוליטי המגובה בכוח דמוגרפי. החלו לקנן בה אי־נחת, רצון לבנות "קומה נוספת" בסיפור הלאומי, מֵ עֵ בֶר ליצירת מקום פוליטי בטוח ליהודים במדינת ישראל. והנה, הולך ומתברר שמשמעה של אותה קומה נוספת הוא יצירת יהדות חובקת־כול, אשר המרחב הציבורי מלא בה ומוקדש לה. היהדות הזאת הרימה ראש ואמרה: "למה לא בעצם?" למה לא לגדול ולמלא את כל התחומים? מדוע לא ליישם את העקרונות היהודיים בעוד ועוד מקומות? מדוע לא לייהד את המרחבים שפעם דחו אותנו? מתחת לתהליכים הללו בעבעה פוסט־טראומה מתקופת העקירה מגוש קטיף. מי שהיו נערים ונערות על גגות עמונה ביקשו להגיע הכי למעלה שיכלו, ולהנהיג את
החברה והעם.
אבל אף שנראה שמגג העולם רואים הכול טוב יותר, למעשה –
לא רואים שם עוד כלום. היהדות הזאת הלכה והתרחקה מיהדות
אחרת, אינטימית, פרטית ונצחית. היא הלכה והתרחקה מפניהם
של האנשים, מהיכולת להביט בעיניהם, התרחקה ממיליוני הסי־
פורים הקטנים וההיסטוריים שלהם.
אולי הצורה היהודית המנוגדת ביותר ליהדות החדשה, הלאומנית,
היא היהדות הפוסט־סובייטית בישראל. כדי להבין זאת, צריך להתחיל בהבנה היסטורית כי הפרטיות הייתה נשמת אפה של היהדות הסובייטית, שהרי לא הייתה לה ברירה אלא להתכנס בדָלֶת אמותיה. אמנם עם התפרקות המשטר הקומוניסטי ועלייתם של המונים לישראל בשלושים השנים האחרונות, ובעקבות התפתחויות חברתיות ופוליטיות שונות, העולים וילדיהם הולכים ומשמיעים את קולם. דומה שהמסגרת הפרטית נסדקה במובן הטוב, ו"יהדות הדממה" הולכת ומגבירה את קולה. ועדיין, ביחס ליהדות הקולנית בישראל, היהדות שלי אחרת. יהדות קצת מבוהלת, מינורית וצנועה. יהדות שבורחת משררה, שאינה מבקשת לגדול עד אין
קץ, אלא רק לחכות למשיח בסבלנות. היהדות שלי חסרת נחת, והיא נושאת את חוסר הנחת שלה בתוכה ולא מבקשת לסדר את המציאות בצורה אחרת וכפויה. בים הצעקות הרעיוני של מדינת ישראל, זו יהדות שאומרת: "מה שיהיה יהיה".
אין להכחיש, אני גם כועסת על היהדות הזאת, על התבוסתנות והחולשה הכרוכות בה. היא לא עומדת במבחן התוצאה כשמאיימים לבטל את חוק השבות; היא מגלגלת עיניים כאשר זמר פופולרי כמו עומר אדם שר שיר המבזה את הנשים הרוסיות; היא אפילו לא נאבקת מספיק נגד פוטין, נגד המלחמה. היהדות הזאת מענה אותי בשתיקתה, במוסרותיה. ועדיין, היא התקווה היחידה, משום שהיא מציעה לחזור ולהטעין את הציונות בקול הישן והטבעי שלה: השאיפה שיהודים יוכלו להתקיים בארצם כלאום. לנוכח תקוות משיחיות ורדיקליות יותר, שהולכות ומפעמות במרחב הישראלי, השאיפה הזאת נדמית היום כמשהו כל כך נכון, מאופק ומדויק.
היהדות הסובייטית מספרת סיפור אחר מזו של היהדות החובקת־כול, המבקשת להתפשט ולכבוש עוד נתחים במרחב הציבורי. היא לא תרבות אחידה, אלא מורכבת מהבדלים תהומיים בין מה שנחשב ל"מרכז" ול"פריפריה" ובין המדינות השונות שברית המועצות איחדה בתוכה. תרבותם של יהודי הקווקז, בוכרה וגאורגיה מספרת סיפור של יהדות המזכירה לישראלים של היום יהדות מסורתית מזרחית, כזו שהצליחה לשמור על המבנים הקהילתיים והדתיים שלה ולייצר גאווה יהודית לצעיריה גם בזמנים היסטוריים קשים. יהדות אוקראינה מספרת על הניסיון להמציא את עצמה מחדש ולהפוך את השטעטל ואת המציאות היהודית על פניהם. זה העולם היהודי הסוער שהצמיח את הבונד, את הסוציאליסטים ואת הציונות. יהדות הערים הגדולות – קייב, סנט־פטרבורג ומוסקבה – החלה בהתמכרות לרעיון הקומוניזם מתוך תקווה בוערת לשידוד המערכות של העולם, ולאחר מכן הייתה צריכה להתמודד עם האכזבה, הרדיפות והאנטישמיות.
יהדות ברית המועצות תמיד לקחה חלק בתהליכים גדולים, הגם שהיו מפחידים, ונשארה עומדת בעינה אף כאשר הם התפוגגו או התפרקו. היא בלעה לתוכה אלמנטים של תרבות גדולה ואימפריאלית, והשתתפה – תחילה מרצון ואז בעל כורחה – בניסוי הגדול והכושל של הסוציאליזם. אני חושבת שאני רוצה לומר: זו יהדות עמידה, רבת־שנים. החוקרים יגידו שהיא יהדות מינורית, "דקה", ויש בזה משהו. יהדות שהצליחה תמיד להסתגל למציאות משתנה ולשמור את עצמה על במת ההיסטוריה.
קשה לי לתרגם את המחשבות הללו לקונפליקט המאוס בין דת למדינה. אולם אני מבקשת לומר שיש כוח גדול ביהדות פרטית, יהדות שהיא גם פרטיות. זו יהדות שאף אחד לא יוכל לקחת, גם אם ינסה. הכי חשוב: זו יהדות שאינה יוצאת למסעות "מגן דוד" של הפצה או השתלטות, כי היא יודעת את הטעם המר המופק ממזיגה של אמונה, אידיאולוגיה ושאיפות בלתי מרוסנות לשלטון. הללו הן כמו משקאות חריפים שיודעי ח"ן יודעים שאסור לערבבם. אנחנו רואים את הצעירים חסרי הניסיון, שיוצאים לבלות, ולא יודעים ממה להימנע כשהם שותים. השילוב של שיכרון הכוח
עם שיכרון הדת יוצר אנטי־דת, אנטי־פרט. כשמדברים על ההתנגשות בין היהדות ובין זכויות הפרט, אני נזעקת להגיד: אבל יש יהדות אחרת, שמבחינתה הסתירה הזאת לא קיימת כלל, כי היא צומחת מן הפרטי והולכת אל הפרטי.
מנגד, אני שומעת קולות אחרים, כמו זה של ידידי האינטלטואל סמיון פריז'סקי, הקובל על שתיקת הבוהמה היהודית במוסקבה בתקופה שבה פוטין צבר כוח ברוסיה. הוא סבור שחשוב לפרק את הפרדיגמות הגלותיות ולהיות מעורבים יותר אזרחית גם בישראל. דור הפעילים החברתיים העוסקים בתרבות של יוצאי ברית המועצות לשעבר יצטרך לענות על שאלות קשות: האם דרכה של יהדות זו היא דרך ליחידים או שהיא יכולה בכל זאת להצמיח מתוכה תנועה פוליטית רבת־כוח? האם בכלל ניתן לדמיין כוח פוליטי אחד למגוון רחב כל כך של סיפורים? ושאלת השאלות: מה יתחולל בתוך ה רִיק אם נחליט להיצמד לאותה יהדות פרטית ונגלגל עיניים שוב כאשר ההיסטוריה מתרחשת אל מול עינינו? האם לא נסתכן בכך שנתגלגל יחד איתה למַטה?
היהדות שלי חסרת נחת, והיא נושאת את חוסר הנחת שלה בתוכה ולא מבקשת לסדר את המציאות בצורה אחרת וכפויה. בים הצעקות הרעיוני של מדינת ישראל, זו יהדות שאומרת: "מה שיהיה יהיה"
אני מתבוננת על תהליכי החשיבה של המעגלים הליברליים בישראל היום ומזהה את שיקופן של השאלות הללו: האם מכוח הפרט ניתן לצאת לרחובות? האם הציונות והיהדות שאנחנו רואים כיום הן אבולוציה מתבקשת של מה שחלמו עליו בחופי אודסה, או שהן ספינה שעזבה את הנמל והפכה לספינת שודדים? האם ניתן להחזיר את הספינה לנמל הבית שלה, במובן העמוק? אני מבקשת להציע כי מרחב הבית עשוי להיות נמל הבית שלנו; מקום שבו מתקיימת יהדות פרטית יותר, שאוחזת בתקווה משיחית, אבל לא נותנת לה להשתלח משוללת רסן.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
