שיעור זה הוא חלק מהקורס "הגות יהודית בעת החדשה" בהנחיית ד"ר רננה רביצקי פילזר. לחזרה לקורס לחצו כאן.
לחזרה לסדרת הקורסים המצולמים של תוכנית בארי לחצו כאן.
שיעור זה מוקדש לדיון בתפיסתם של דוד הרטמן וישעיהו ליבוביץ' את מקומה של התפילה במעשה הדתי. חלקו הארי של השיעור מוקדש להשוואת עמדותיהם ביחס לתפילה ולאחריו מוצגות השלכות פרקטיות שיש להבדל בין תפיסותיהם ביחס לשינוי נוסח התפילה והיענות לרצונן של נשים ליטול חלק במצוות שהן פטורות מהן ביחס לתפילה.
ביתר פירוט:
חלק א': תפיסתם של ליבוביץ' והרטמן את מקומה של התפילה במעשה הדתי:
ישעיהו ליבוביץ'
ליבוביץ' רואה בתפילה את הפעילות הדתית הריטואלית השכיחה והמחייבת ביותר. מטרת התפילה בעיניו, היא עבודת האל והיא אינה נועדה לקדם אינטרסים אישיים של המתפלל. עליה להיות 'תפילת חובה' – פרי חובה המוטלת על האדם ממקור חיצוני ו'תפילת קבע', שאינה פורקן לרחשי ליבו של האדם ואינה מבטאת את התנאים והמצבים המשתנים של הקיום האנושי (ראו מקור 1). ליבוביץ התנגד נחרצות לתפיסות המייחסות לתפילה מטרות מגוונות כשטיחת בקשות לפני האל, חינוך האדם, יצירת קהילה, דיאלוג עם האל, דבקות מיסטית ואף תיאורגיה (ראו מקור 2).
ליבוביץ' התנגד לייחוס משמעות למילות התפילה או תוכנה והבהיר מנגד כי עצם קיום החובה המוטלת על האדם להתפלל היא מהות כוונת התפילה, לקיים את מצוות האל. ביטוי לתפיסה זו מצוי באמירה קיצונית שלו, כי לתפילה היתה אותה המשמעות אילו הורתה לו ההלכה להתפלל שלוש פעמים ביום מתוך מדריך הטלפונים של העיר ניו-יורק במקום מתוך הסידור.
תפיסתו זו באה לידי ביטוי גם ביחסו של ליבוביץ' לשאר המצוות, אותן יש לקיים "לשמן", ללא כל מטרה או תכלית. לשיטתו, אדם שמזדהה עם המצוות שהוא עושה ומוצא בקיומן ערכים נוספים הרלוונטים לחייו, הופך בעיניו את הדת לפולחן האדם, סוג של עבודה זרה.
באותו אופן הוא תקף גם את האמונה האינסטרומנטלית, שהופכת את התורה לאמצעי במקום תכלית. ביטוי לכך מצוי בתשובות שהשיב על שאלת האמונה נוכח משבר או שמחה, בהן הדגיש כי אין קשר בין אמונה לבין מעשיו של אלוהים. (דוגמא לכך בתשובתו לשופט חיים כהן שאמר שאיבד את האמונה באלוהים בעקבות השואה. על כך ענה ליבוביץ' שגם קודם לכן כהן לא האמין באלוהים, אלא ב'עזרת אלוהים'. אמונתו היא אינסטרומנטלית ולא ל'שמה' ועל כן התערערה בעקבות השואה).
באותה רוח, סלד ליבוביץ' מייחוס קדושה לכל דבר הנמצא במציאות אשר הוא אינו אלוהים. התנגדות זו כללה גם את התפילה בכותל, שקידשה לא את כוונת המתפלל לעבוד את ה' אלא את מקום התפילה עצמו.
דוד הרטמן
הרטמן ראה בתפילה ביטוי לקשר האינטימי המאפיין את יחסי ברית השותפות שבין האדם לאל. הוא מזהה בבקשות האנושיות של התפילה את תחושת האחריות הגלומה במצוות הברית. חיזוק לכך הוא שואב ממייסי התפילה עצמם, אנשי כנסת הגדולה, שלאחר החורבן ועם הפסקת הנבואה, לקחו על עצמם אחריות להמשיך את הדיאלוג האינטימי בין אלוהים לעם ישראל בכינונם את סידור התפילה. הרטמן אף הולך צעד נוסף בטענו כי התפילה היא לא רק המשך ותחליף לקרבנות אלא גם המשך ותחליף לנבואה, במובן זה שהיא מביאה את המתפלל לדעת את מקומה המרכזי של עשיית צדק בעולם ודוחפת אותו למעשה אקטיבי מוסרי.
יחסו של הרטמן לתפילה מובן גם לאור תפיסתו באשר למשמעותן של המצוות. הרטמן טוען כי דרישת המסורת היהודית מהאדם לקיים מצוות היא דרישה מכבדת. אין היא תובעת ציות אילם, אלא משדרת תחושת מסוגלות והעצמת האדם. כך, אין מקום לרתיעה ולמורא מול הנוכחות האלוהית אלא לחוויית הזמנה להשתתף בעולם המצוות והתפילה. יתר על כן, הוא ראה בבקשות המשולבות בתפילה כמסר לאדם ששבריריותו וסופיותו אינן סותרות את אחריותו וגם הן חלק מהברית.
דוד הרטמן מתפלמס במפורש עם עמדתו של ליבוביץ' בשלושה נושאים – כוונה, קבע ואינטימיות:
חלק ב: השלכות פרקטיות שיש להבדל בין תפיסותיהם התיאולוגיות השונות של הרטמן וליבוביץ':
שינוי נוסח התפילה והיענות לרצונן של נשים לקחת חלק במצוות שהן פטורות מהן.
דוגמה ראשונה: עדכון נוסח התפילה בהתאם לנסיבות המשתנות (תפילת נחם בתשעה באב):
תפילת 'נחם', המופיעה בסידור כתוספת לתפילת שמונה עשרה בצום תשעה באב, פותחת במילים " נַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה… וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב…". עולה השאלה האם יש טעם להתפלל תפילה שכזו, על ירושלים החרבה והשוממה, בעידן שבו ירושלים עיר בנויה ושוקקת חיים? ובאופן כללי: מה עושים כאשר סותרות מילות התפילה את הריאליה?
ליבוביץ סבור כי אין לתקן ולשנות את הנוסח התפילה לשם התאמתה לצרכי האדם, לרוח הזמן או לערכים מוסריים או אסתטיים. לכן אין להשמיט תפילות מהסידור וגם לא להוסיף תפילות חדשות כמו תפילה לשלום המדינה.
לעומתו, הגיב הרטמן באופן שונה לגמרי והציע לשנות או להשמיט את תפילת 'נחם' מסידור התפילה המודרני ולהוסיף אליו את התפילה לשלום המדינה. הוא ביסס קביעתו בהסתמך על מדרש תלמודי ממסכת יומא, המתאר כיצד ירמיה ודניאל משנים מנוסח פניית האבות לאל, ומשמיטים ממנו חלק מהתארים המרוממים אותו, כיוון שחשו שאינם מתאימים לנסיבות חייהם (חורבן והעדר הצלה אלוהית). בסיום המדרש מסביר ר' אלעזר את החלטתם לשנות את התפילה בכך שלא רצו לכזב באל (לא רצו לשקר לו) והכנות הכריחה אותם לשנות את נוסח התפילה ולהתאים אותו לנסיבות חייהם (ראו מקור 4). ממדרש זה למד הרטמן כי המציאות ההיסטורית ונסיבות החיים צריכות להשפיע על השפה הדתית.
דוגמה שנייה: רצונן של נשים לקחת חלק בתפילה ובמצוות שהן פטורות מהן.
על פי ההלכה נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. אולם, עולה השאלה האם הן יכולות לקבל על עצמן קיום מצוות אלו מרצונן?
ליבוביץ' סבר שלא. בהתבסס על תפיסתו את מהות המצוות כקיום חובה דתית המוטלת על האדם ללא כל תכלית אחרת (מלבד עצם הקיום), הוא מסביר שיהיה זה חסר טעם מבחינה דתית לקיים מצוות שהנשים לא מצוות על עשייתן. כך, מצד אחד אין הוא דוחה את מעמדן הרוחני של נשים אולם אין הוא פותח להן פתח להצטרף לחלק גדול ממערכת החיים הדתיים (ראו מקור 5).
דוד הרטמן מתייחס ברצינות רבה למשמעות הפטור של הנשים שגורם להן להיות, לדבריו, קאסטה רוחנית דתית נפרדת. היעדר גישה ישירה למנגנונים של התרבות מונע מנשים להיות יוצרות פעילות של התרבות וגם בממד דתי פנימי – הן אינן נחשפות להתפתחות רוחנית אישית וקהילתית ולא יכולות להיות יוזמות, כובשות או בונות. את המצב הזה ניסה הרטמן לשנות, קודם כל באופן אישי כאשר הצטרף לקהילה ההלכתית-שוויונית שהקימה בתו.
בתלמוד, במסכת ברכות, ישנה מחלוקת על מקור חובת תפילת הקבע – האם יש לתלותה בתפילותיהם הספונטניות של אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב, או שיש לראות בה תחליף לקרבנות לאחר החורבן. מסקנת הסוגייה משלבת: 'תפילות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות". המקור לרעיון התפילה הוא התפילה האישית הספונטנית של האבות אולם סדרי התפילה, זמניה ודפוסיה נלמדים מן הקרבנות. הרטמן מזכיר כי יש לזכור את האיזון בין שני הלכי הנפש, ולא לאפשר לתפילת החובה והקבע להשתלט על המרחב כולו.
משה רבנו מתאר בתפילתו את האל בשלושה תארים מרוממים – 'האל הגדול, הגיבור והנורא' (דברים י, יז). ביטויים אלו מתייחסים בהקשר המקראי לכוחו הגדול של האל הנוחל ניצחון על במת ההיסטוריה. אבל ירמיהו ודניאל לא חוו את הניצחון הזה. הם ראו "נכרים מקרקרין בהיכלו, שמחים בחורבן המקדש ומשעבדים את בניו, עם ישראל". ההתנסות ההיסטורית שלהם לא תאמה את תיאורו של משה את הכוח האלוהי. הם חוו חורבן וחוו את האל כחסר כוח הצלה. לכן, לפי ר' יהושע בן לוי בתלמוד, בפנייתם אל האל, הם משמיטים חלק מן התארים המרוממים. (כמובן שבמקור דניאל או ירמיה לא השמיטו כלום. הם פשוט השתמשו במילים שונות ממילות משה, אבל ר' יהושע בן לוי אוסף את התפילות השונות ומספר לנו סיפור שלם על השמטה ומחאה כדי להעביר מסר). איך העזו, שואל ר' אלעזר (ראו שורה אחרונה בטקסט) למחוק מילים מן התפילה ולשנות מן המטבע שטבעו חכמים? הסיבה פשוטה: כיוון שלא רצו לשקר לאל והכנות הכריחה אותם לשנות את נוסח התפילה ולהתאים אותו להתנסות שלהם.
