שיעור זה הוא חלק מהקורס "הגות יהודית בעת החדשה" בהנחיית ד"ר רננה רביצקי פילזר. לחזרה לקורס לחצו כאן.
לחזרה לסדרת הקורסים המצולמים של תוכנית בארי לחצו כאן.
שיעור זה מוקדש לדיון בהשקפתם של הרב פרופ' דוד הרטמן ופרופ' ישעיהו ליבוביץ' על אודות יחסי הדת והמוסר ביהדות. בפתח השיעור משרטטת רננה קווים ביוגרפיים והגותיים לדמותם של ליבוביץ' והרטמן, תוך הנגדה בין השקפות עולמם בתחומים שונים.
חלקו הארי של השיעור מוקדש להשוואת תפיסותיהם באשר לשאלת הדת והמוסר והיחס ביניהם. בבסיס ההשוואה ניצבים שני סיפורים מקראיים המעמידים את שאלת היחס בין דת למוסר במרכזם: סיפור עקידת יצחק וסיפור הפיכת סדום.
1. סיפור עקדת יצחק (בראשית כב)
הסיפור המקראי על עקדת יצחק הינו סיפור מאתגר המעורר שאלות מוסריות ותיאולוגיות קשות. ליבוביץ' ראה בסיפור העקדה מודל לאופן הראוי של האמונה באל. אמונה של ציות, הקרבה והכנעה, זו הנכונה להכפיף את מכלול הרצונות והנטיות האנושיים מפני התביעה האלוהית. נכונותו של אברהם אבינו, אבי המאמינים, להקריב את בנו יחידו למען אלוהיו, מבטאת את אידאל האמונה מסוג זה. תפיסה זו באה לידי ביטוי מובהק במאמר שכתב על אברהם ואיוב, בו מציג ליבוביץ' שני דגמים של אמונה ויראת ה', המיוחסים לאברהם: דגם א' – עבודת ה' כפונקציה אנושית חברתית (אמונה מתוך רצון לקידום אינטרס ותועלת שהאמונה תביא עימה – ראו מקור 1); דגם ב' – עבודת ה' שאינה למטרת השגת תועלת ואינטרסים אישיים, כמו זו הבאה לידי ביטוי בעקידת יצחק (ראו מקור 2). ליבוביץ' סבור כי אמונה בה' מדגם א' יוצרת מצב בו האל הוא אמצעי וכלי לשירות האדם ועל כן גינה עבודת ה' מסוג זה, עד כדי הגדרתה כעבודה זרה, בה עובד האדם את עצמו. לעומת זאת דגם ב' של עבודת ה' מעמיד את האל במרכז כמטרה והאדם משרת אותה. סיפור העקידה מסמל עבור ליבוביץ רגע של הכרעה בין שני ערכים מתחרים: עבודת האל או עבודת האדם. בחירת אברהם בעבודת האל היא זו שהגדירה אותו ירא אלוהים ומסמלת את אופן עבודת ה' הראוי (ראו מקור 3).
דוד הרטמן קרא תיגר על תיאולוגיית העקידה. הוא סרב לקבל את האבחנה החדה בין דת ומוסר ואת הדרישה לבחור ביניהם ולהעמיד רק ערך עליון אחד. אל מול 'תיאולוגיית העקידה' פיתח הרטמן את 'תיאולוגיית הברית' המעמידה במרכז את האוטונומיה האנושית ואת האינטימיות והשותפות שבין האל והאדם. אלוהים שבחר לכרות ברית עם האדם, מזמין אותו לשותפות שבה יש ערך לדעתו ולאנושיותו. בניגוד לליבוביץ', העדיף הרטמן דווקא את דגם א' של עבודת האלוהים, הקושר בין דת ומוסר ורואה באמונה פונקציה אנושית חברתית (מקור 4). הרטמן כינה מודל זה בשם "מודל הברית"- בה האדם, שנברא בצלם אלוהים, נתפס כישות מועצמת לצד האל. ברית זו היא בעלת אופי של שותפות, בה אלוהים מוותר על הכח והסמכות המוחלטים וחולק אותם עם האנושות. במסגרת יחסי הברית בני האדם צריכים לקחת אחריות על חייהם ועל העולם והם מוזמנים ונדרשים לשמור על הרציונליות והמוסריות שלהם ולתבוע מאלוהים לנהוג לפיהם. ההזמנה להשתמש ביכולות האנושיות כוללת גם את הקריאה ליטול אחריות ולפרש את התורה על מנת לבנות ולעצב את תוכן התורה והברית. השלב האחרון בברית זו הוא הציונות ושיבת היהודים לקיום מדיני, המבטאים בעיני הרטמן צעד נוסף באחריות שלוקח היהודי על הגשמת הברית המשותפת. המטפורות בהן השתמש הרטמן להסבר רעיון הברית הן מערכות יחסים של שותפות ולא של כפיפות עבד לאדונו (ראו מקור 5).
2. סיפור הפיכת סדום (בראשית יח)
סיפור הפיכת סדום מתאר את קריאת התיגר המוסרית התקיפה של אברהם כנגד החלטתו של אלוהים להשמיד את סדום (ראו מקור 6). דוד הרטמן ראה בסיפור סדום מודל ואבן יסוד לכינונה של ברית השותפות בין האל לאדם. הסיפור מבטא בעיניו את עמידתו הראויה והלגיטימית של אברהם כנגד החלטתו של אלוהים להפוך את סדום כולה, שנראתה ונתפסה בעיניו כלא מוסרית. אברהם משמיע את קולו, ואלוהים מקבל את טיעוניו ותביעתו לנאמנות לעקרונות מוסר אוניברסליים. ליבוביץ' מתנגד לתפיסתו של הרטמן ומבקר אותו על כך: לשיטתו מי שבוחר לשים את המשקל על המוסריות אל מול האל ולא רק על הדתיות – מרוקן את הדת מאמונה ועושה רדוקציה של הדת למוסר. אולם הרטמן סבר בדיוק ההפך, כי הכרה בקיומם של המוסר והדת זה לצד זה, מפרה את החשיבה הדתית והמוסרית. הוא התנגד לגישתו של ליבוביץ' וביקר אותה בטענה שהיא עלולה לרוקן את הדת ממשמעות, וכמעט להופכה לקריקטורה של המתנגדים לדת, שלא רואים בה נשמה ומשמעות אלא ציות מוחלט וכניעה.
