ההחלטה החברתית-כלכלית החשובה ביותר בחייו של כל ישראלי היא זו שאינו יכול לקבל: היכן ולמי ייוולד. היא תשפיע על עתידו יותר מכל פרמטר אחר.
הסיכויים לניעות כלכלית בחברה הישראלית הולכים ופוחתים בהשוואה לעולם המערבי. מחקרים מראים כי לילד ערבי או חרדי בחמישון התחתון יש סיכוי של פחות מעשרה אחוזים להביא את עצמו לחמישון העליון. סיכוייו של נער ברמת השרון לתעודת בגרות מצטיינת גדולים פי 20 מאלה של נער בשדרות, באופקים או ברהט. וזה לא מסתכם בהשכלה; נער ממוצע מהנגב יחיה כארבע שנים פחות מחברו במרכז, ירוויח בערך חצי משכרו, סיכוייו לחוות אבטלה גדולים פי שניים ולרוב הוא יגדל גם את ילדיו שלו באותו מעגל של עוני ובערות. הם יקבלו הרבה פחות הזדמנויות, רק מפני שנולדו במקום הלא נכון.
התקווה שמדובר בבעיה שתחלוף עם השנים התבדתה. לא רק שהפערים בין הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית לבין המרכז לא הצטמצמו, אלא שהם הולכים ומעמיקים. אלה שבעבר התייחסו לבעיה בביטול מגלים כעת כי מדובר בקרחון ענקי שנוגח שוב ושוב בספינה הישראלית, שעליה שטים כולנו. הפריפריה בישראל מנותקת, במובנים רבים, ממוקדי הכוח והשגשוג במדינה – כלכלית, תרבותית, חינוכית, בריאותית ותעסוקתית. "ישראל השנייה" אינה עוד מושג תיאורטי המופיע מעת לעת במאמרים סוציולוגיים. היא נהפכה לעובדה מוגמרת.
ביטוי מעניין לפערים בין המרכז לפריפריה ניתן לראות בשיעורי ההצבעה בבחירות. ככל שאתה חי ביישוב עני יותר, כך הסיכוי שתצא להצביע נמוך יותר. בערי הפיתוח טבריה, מעלות-תרשיחא או דימונה, קרוב ל-50 אחוזים מבעלי זכות הבחירה לא יוצאים להצביע. בחברה הבדואית, החברה הענייה בישראל, המספרים צונחים עוד יותר: רק 40 אחוזים יוצאים להצביע בעיר הבדואית הגדולה רהט, וביישובי הפזורה שאינם מוכרים – כ-20 אחוזים בלבד. ללא הזדמנות שווה ובשל חוסר המעורבות בבחירת נציגיהם, חלקים נרחבים מהחברה הישראלית מאתגרים אותנו לשאול: האם אנו עדיין חברה דמוקרטית? זוהי שאלה המונחת לפני כולנו, שכן הקרחון הזה, שנוגח בספינה, מאיים זה מכבר להטביע אותה.
בעשורים האחרונים אני מעורב במיזמים רבים שמפגישים קצוות בחברה הישראלית. הובלתי קבוצות של ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, סטרייטים ולהט"בים, נשים וגברים. אין זה סוד: לרוב אנחנו נפגשים מסביב לרקע מעמדי דומה למדי. לעשירונים העליונים, המדברים את שפת ההשכלה הגבוהה והכלכלה החופשית, קל יותר להיפגש עם בני דמותם. הרבה יותר קשה לחבר בינם לבין מי שחיים בעוני, באי-ביטחון תזונתי ובניכור חברתי.
לא יכולה להיות פעולה אמיתית לחיבור עמוק ומתחדש בחברה הישראלית, לאמנה ישראלית הקוראת לחיים משותפים, ללא פעולות משמעותיות לצמצום פערים וליצירת שוויון הזדמנויות ל"ילדים של כולנו". לא מדובר בסוציאליזם, אלא ביהודית שוטפת. אפשר להישאר במידת הסדום "מה ששלי שלי ומה ששלך – שלך". אפשר לתת לזכות הבסיסית לדיור להיהפך לסוגיית נדל"ן. לראות באנשים עם מוגבלות ובמובטלים נטל. להפוך ילדים ערבים, חרדים ומזרחים ל"איום דמוגרפי". זו אינה גישה יהודית, אלא גישה שתהפוך את כל מי שאינו שייך לפריפריה לאדם שחי בווילה בג'ונגל. והג'ונגל (איזה דימוי נורא) ילך ויתעבה. והווילה תלך ותיעשה מבודדת. עד שלא ישנה בכלל איפה היא תשכון, ברמת השרון או בברלין. זו גם בעיה בציונות.
"צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם", אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו. כדי למצוא צריך לצאת מבית המדרש ולהתחבר. להבין לעומק מה שאומר מדרש תנחומא: "מי שבאור, אינו רואה את מה שבחושך, ומי שבחושך – רואה מה שבאור". השינוי יתחיל בזיהוי הבעיה, בתעדוף שלה ובהחלטה מדינית ומנהיגותית נחושה לא להסיר את העין ואת הלב ממנה.
דרך הפעולה כבר נוסחה באינספור דוחות והצעות: של הוועדה למאבק בעוני, של ועדות לצמצום פערים בבריאות; הצעות לתקצוב דיפרנציאלי בחינוך, לתוכניות להכשרה ולתעסוקה איכותיות בפריפריות הגיאוגרפיות, לחלוקה צודקת יותר של כספי ארנונה ושטחים. הכול נמצא שם. מה שצריך, כפי שענו לרבן יוחנן בן זכאי תלמידיו, זה רק עין טובה, חבר טוב, שכן טוב, לב טוב וראיית הנולד. השינוי יבוא רק בפעולה ישראלית משותפת, של חבר טוב ושל עין טובה.
פתגם אפריקאי אומר: רוצה להגיע מהר? לך לבד. רוצה להגיע רחוק? לך יחד. אם אנחנו רוצים להגיע רחוק, לחברה ישראלית משגשגת הנטועה לדורות במזרח התיכון, עלינו ללכת יחד. עלינו לראות את הנולד ולנצל לטוב את האתגר שלפתחנו. לא לבזבז את המשבר. כי יש עניין שהכול יתהפך לטובה. אני מאמין.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
