בית המשפט העליון דן השבוע בהרכב מורחב של אחד-עשר שופטים, בחמש-עשרה עתירות שהוגשו בשנתיים האחרונות כנגד "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", או בלשון העם: "חוק הלאום". החוק, נחקק ב-2018 כחלק מסמכותה המכוננת של הכנסת, והצטרף לחוקי היסוד של מדינת ישראל כפרק נוסף בחוקה הישראלית המתהווה. למעשה, ניתן לחשוב עליו כעל מבוא לחוקה הישראלית העתידית, שכן הוא עוסק בזהותה היהודית של מדינת ישראל ומצהיר – כאמור גם בכותרתו – כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.

החוק עורר דיונים ומחלוקות רבים בקרב הציבור הישראלי עוד לפני שהתקבל, ואלו ממשיכים עד היום. מרבית הדיון המהותי בחוק – בקרב הציבור ובמסגרת העתירות שהוגשו – הוקדש להיעדרו של ערך השוויון ביחס לאזרחי ישראל הלא-יהודים, הן באופן כללי-אקספרסיבי והן בנושאי ההתיישבות היהודית (סעיף 7 לחוק) והשפה הערבית (סעיף 4 לחוק).

מכותרת החוק ותוכנו, וכן מאופי הטענות כנגדו, ניתן היה לחשוב כי הפגיעה באזרחי ישראל הלא-יהודים נובעת מכך שהחוק מעדיף לא רק את אזרחי ישראל היהודים אלא גם את העם היהודי. אלא שלמעשה חוק הלאום מצליח לקומם עליו לא רק ישראלים לא-יהודים, אלא גם יהודים שאינם ישראלים.

בפסקאות הבאות אתמקד בסעיף התפוצות של חוק הלאום, שלטעמי משקף מורכבות וקונפליקט פנימי של המחוקק הישראלי ביחס ליהדות התפוצות: מצד אחד, התרחקות מהתפיסה הציונית הקלאסית של שלילת הגולה, ומהצד האחר אימוץ תפיסת עליונות מובהקת של מדינת ישראל (היהודית) כלפי העולם היהודי מחוץ לישראל, הן באופן ישיר והן באופן עקיף.

סעיף התפוצות, הנושא את הכותרת "הקשר עם העם היהודי", קובע כך:
6. (א) המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם.
(ב) המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי.
(ג) המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות.

נפתח בתת-סעיף (א), המתווה כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם." למעשה, בסעיף זה חוק הלאום הרחיב ועיגן חוקתית סעיף חוק שכבר קיים בחוק הפלילי הישראלי (אף שלא נעשה בו מעולם שימוש): סעיף 13(ב)(2) לחוק העונשין. לפי סעיף זה, דיני העונשין של מדינת ישראל יחולו על עבירה שנעשתה מחוץ לישראל נגד חיי יהודי, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו, באשר הוא יהודי. במילים אחרות, אם נעשה פשע אנטישמי מחוץ לישראל נגד יהודים, למדינת ישראל הסמכות לשפוט את הפושע לפי חוקיה. זאת, גם אם לאותו קורבן יהודי מעולם לא קיים זיקה כלשהי למדינת ישראל.

בדיונים שנערכו בוועדה המיוחדת שהוקמה בכנסת לצורך חקיקת חוק הלאום עלתה השאלה מיהו יהודי לעניין חובת ההצלה שהמדינה לקחה על עצמה, והסתמן קונצנזוס מובהק בין המחוקקים שמדובר בבני העם היהודי באשר הם, משמע: ההגדרה הדתית והלאומית הרחבה ביותר. כך, למשל, אמר ח"כ אבי דיכטר מהליכוד: "לא כתבנו העם היהודי האורתודוקסי, ולא כתבנו העם היהודי על פי ההלכה, ולא כתבנו העם היהודי הזה או העם היהודי האחר… לא עולה בדעתי שכמדינה לא תהיה לנו מחויבות טוטאלית אל מול בני העם היהודי באשר הם. ובני העם היהודי, ללא שום ניסיון לפלח אותם מבחינת המחויבות הלאומית". הצטרף אליו יו"ר הועדה, ח"כ (דאז) אמיר אוחנה: "כפי שהמילה דתי באופן מובהק מתייחסת לכל הזרמים, המילה יהודי גם היא באופן מובהק מתייחסת לכל הזרמים".

סעיף זה משקף אפוא תפיסה של סולידריות ואף מחויבות עמוקה ורחבה של מדינת ישראל כלפי העם היהודי, ככל שבניו ובנותיו מצויים בצרה בשל יהדותם. ההגדרה הרחבה של המונח יהודי, המתקבלת ללא כל היסוס, עשויה להפתיע לאור המחלוקת הניצתת בכל פעם שנידון מונח זה בחוקי מדינת ישראל (לדוגמה בענייני גיור, נישואין וגירושין וקבורה). אך תפיסת הסולידריות הרחבה עצמה, ולדעתי גם הפרשנות הרחבה הניתנת במסגרתה למונח יהודי, איננה מפתיעה כלל אל מול הפרדיגמה הציונית הרואה בבני העם היהודי המצויים בגולה קורבנות פוטנציאליים, ובמדינת ישראל את הבית וההגנה היחידים לעם היהודי. בהקשר זה דווקא סעיפים (ב) ו-(ג) לסעיף התפוצות מספקים בעיניי הפתעה.

סטירת לחי ליהדות העולם

סעיפים (ב) ו-(ג) קובעים כי "המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי", וכי "המדינה תפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות". הסעיפים הללו לוקחים כמצב נתון את קיומן של קהילות יהודיות משגשגות בתפוצה, אשר למרבית חבריהן אין כל כוונה לעלות לישראל. בני ובנות קהילות אלו הם לא רק קורבנות פוטנציאליים אלא חברים בקהילות יהודיות שהן עובדה קיימת; קהילות בעלות צרכים תרבותיים ודתיים.
לפי סעיפים אלו, על מדינת ישראל לקבל מצב זה ולפעול לא רק לשמר את הקשר בינה לבין הקהילות הללו אלא גם לטפח מורשת משותפת איתן ולסייע להן בהתמודדות עם אתגרי הזהות היהודית בתפוצה. אמנם לא מדובר בתפיסה של חיוב ועידוד הגולה, אך ודאי אין כאן עוד את התפיסה היסודית והבסיסית של שלילת הגולה.

עם זאת, סעיפים אלו נתפסים בקרב רבים מיהודי צפון אמריקה כסטירת לחי של מדינת ישראל כלפי יהדות העולם. עיקר הטרוניה מופנית כלפי היחס החד-כיווני הקבוע בסעיפים אלו, המצהיר שלמדינת ישראל הזכות והמנדט להתערב ולהשפיע על יהודי התפוצות בארצם הריבונית (בתפוצות ובקרב יהדות התפוצות), אך לאלו האחרונים לא קיימת זכות הדדית כזו.
יתרה מכך, לפי לשון החוק, למדינת ישראל אין כל עניין או חובה לשמר את הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי במדינת ישראל (במקומות הקדושים, במערכת החינוך הישראלית וכן הלאה). כך נוטלת מדינת ישראל את המנדט להיותה מדינתו של העם היהודי כולו, ובה בעת משילה מעל עצמה כל מחויבות לשמוע וליישם קולות אחרים מאלו המצויים בתוך מדינת ישראל ביחס לעם היהודי.

בנוסחה הראשוני של הצעת חוק הלאום, נוסח סעיף (ב) ללא המילה "בתפוצות". זו הוספה לו עשרה ימים לפני שעבר החוק בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, לאחר למעלה משנה של דיונים על נוסח החוק, ולאחר שעבר המועד שבו ארגונים יהודיים הציגו את עמדתם בפני הוועדה. התיקון נעשה במסגרת הסכמות פוליטיות עם המפלגות החרדיות ונתפרש באופן ברור על-ידי היועץ המשפטי של הועדה, גור בליי: "המשמעות של השינוי בסעיף 6(ב) זה שבעצם המחויבות של המדינה לפעול לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי מופנית פה לתפוצות, היא לא חלה בתוך מדינת ישראל".

קשה להתכחש לכך שסעיף (ב) בנוסח שהתקבל מדיר את רגליה של יהדות העולם, ובפרט יהדות צפון אמריקה המאופיינת בליברליזם זרמי, מלהשפיע בתוך מדינת ישראל. ניתן להניח שסוגיות כדוגמת מתווה הכותל והגיור עמדו בפני המפלגות החרדיות כאשר ביקשו לשנות את נוסח הסעיף. אך לצד מוטיבציה זו, ניסוח הסעיף נובע גם מפוליטיקה ישראלית פנימית, בין-זרמית ובין-מוסדית, שקשורה רק באופן עקיף ליחסם של מחוקקי ישראל ליהדות העולם.

לצד הפטרונות והעדר ההתחשבות ביהדות צפון אמריקה, הוטרד המחוקק הישראלי גם מהחשש שסעיף התפוצות ישמש לחיזוק הכוחות היהודים הליברליים בתוך מדינת ישראל, בפרט במאבק הרשויות בין הכנסת לבין בית המשפט העליון. בדיון שהתקיים בוועדה ימים ספורים לפני העברת החוק בקריאה שנייה ושלישית, הבהיר ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי שלמדינת ישראל אחריות ומחויבות כנות לשמר את הקשר בינה לבין יהדות העולם ולעסוק ביהדות זו גם בישראל. אך לצד זאת הוא הדגיש שוב ושוב שהטלת מחויבות על המדינה לשימור הזיקה בין המדינה לבין העם היהודי גם בגבולות מדינת ישראל עלולה לשמש כלי בידי בית המשפט העליון לכפות על הכנסת מדיניות המנוגדת לרצון המחוקקים.

לתמיכה בדבריו הביא חה"כ סמוטריץ' דוגמה קיצונית:
"אני אלך עכשיו למקרה הכי קיצוני בעולם, הכי קיצוני – ברור לי שהוא מופרך לחלוטין אבל כדי לחדד את העניין – מחר יבוא בית משפט ויגיד שחייבים לסיים את הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון מכיוון שרוב מוחלט יהדות צפון אמריקה היא – דמוקרטית, פרוגרסיבית, לא חשוב כרגע – סבורה שמדובר בכיבוש וכו' וכו', וחלק מהנתק, מהפגיעה בזיקה הזאת שבין מדינת ישראל ליהדות העולם, היא בגלל המחלוקות הערכיות, האידיאולוגיות, הפוליטיות הללו. יבוא מישהו, יעתור לבג"ץ ויגיד: אנחנו מבקשים שבג"ץ יכפה על הממשלה לצאת מיהודה ושומרון מכוח חובתה, שמעוגנת עכשיו בחוק יסוד, לשמר את הזיקה, זה פוגע בקשר הטוב בינינו".

ח"כ סמוטריץ' מודאג לא רק מהסוגיה הנקודתית של חיזוק הזרמים הליברליים במדינת ישראל בניגוד למדיניות המחוקק שהוא – לפחות בעת הזו – שמרן. הוא מודאג באופן עמוק מהתערבותו של בית המשפט העליון במדיניותה של הכנסת. כך סיכם את דבריו: "נדמה לי שזה צריך להיות מוסכם כי אנחנו לא ניתן עוד כלי לבג"ץ היום להתערב ולכפות את עמדתו". ניסוח סעיף התפוצות מכוון אפוא לישראל ולמוסדותיה פנימה לא פחות מאשר פנייתו החוצה. כמובן, גם חשש זה מגלם אמירה ערכית ומהותית של המחוקק הישראלי על יהדות התפוצות, לפיה היהדות 'שלהם' אינה היהדות 'שלנו', היהדות הישראלית.

מי בפנים ומי בחוץ

חוק הלאום משרטט, אם כן, מי בפנים ומי בחוץ. מבחינת החוק (העוסק בזהותה הלאומית של מדינת ישראל), אזרחי ישראל הלא-יהודים הם בחוץ. אך לא רק הם. גם יהודי העולם – בני העם היהודי – אינם נוטלים חלק בזהותה הלאומית של מדינת ישראל (כל עוד לא עלו והתאזרחו לפי חוק השבות). ניתן לטעון שכך ראוי שיהיה, שכן אנו עוסקים בחוקה הישראלית ובני העם היהודי אינם ישראלים. אך באותה חוקה ישראלית מדינת ישראל מצהירה שהיא מדינת הלאום של העם היהודי, ונשאלת השאלה: מה משמעות הצהרה זו?

תשובה אפשרית אחת היא שמדינת ישראל היא פרויקט משותף של העם היהודי, ומשכך כל העם היהודי הוא שותף פוטנציאלי לפרויקט זה (בגבולות מסוימים). הצעת החוק אותה מקדמת ח"כ תהלה פרידמן נחלון (כחול-לבן), הקובעת חובת היוועצות של ועדת השרים לענייני חקיקה בנציגי העם היהודי בתפוצות בנושאים המשפיעים באופן ישיר על יהדות התפוצות, היא דוגמה לאימוץ תפיסה מעין זו.

ואולם, לא זו הייתה בחירתו של המחוקק הישראלי בסעיף התפוצות הנוכחי: אין זו ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אלא ישראל כאחראית על תפוצות העם היהודי. אמנם, אימוץ רציני של תפיסה הרואה בעם היהודי שותף לפרויקט הישראלי מחייב דיון עמוק באשר להיקפה וגבולותיה של שותפות זו, אך אין ספק שאפשר וראוי היה לאמץ בחוקה הישראלית המתהווה תפיסה יותר מכבדת, הדדית, ופחות היררכית כלפי יהודי התפוצות. תפיסה הרואה בעם היהודי שותף לפרויקט הישראלי ולא כפוף לו.