מאז קום המדינה הייתה החברה הערבית בישראל מושא לחשדנות מצד המדינה. בתקופת הממשל הצבאי נחשבו האזרחים הערבים במידה מסוימת כגיס חמישי. גם הפסיביות הפוליטית של החברה הערבית בתקופת הממשל הצבאי לא סייעה לה וחובת הנאמנות המשיכה לחול על האזרחים הערבים, בעיקר בעתות משבר ומלחמה. על אף העימותים האלימים שאירעו בשנים 1975, 2000 ו-2021, החברה הערבית בישראל יצרה לעצמה פרדיגמה המייצרת איזון בין הזהות הלאומית-הפלסטינית לבין המחויבות לאזרחות הישראלית, והיא מקפידה להתנהג באופן רציונלי וריאליסטי ולהפגין את מחאתה במסגרת החוק. זה ההקשר הרחב שבתוכו יש להבין את הפסיביות שמלווה את החברה הערבית מאז מאורעות השבת השחורה ופרוץ המלחמה.
שלושה סקרים נערכו באשר לעמדות החברה הערבית כלפי המלחמה וכלפי המתקפה של חמאס בשבעה באוקטובר. התמונה העולה משלושת הסקרים הללו אינה עקבית ומצביעה אפוא על מגמה של בלבול בקרב הציבור הערבי בישראל. הסקר הראשון, של המכון הישראלי לדמוקרטיה, נערך שבועות ספורים אחרי פרוץ המלחמה ולדידם של הסוקרים הוא מצביע על כך ש-70 אחוזים מהציבור הערבי חשים הזדהות עם המדינה ומרגישים עצמם חולקים את בעיותיה.
אולם דומה שקביעה זו של הסוקרים משקפת את משאלת לבם יותר מאשר את המציאות עצמה. ראשית, משום שעריכת הסקר בצל המלחמה ודאי מטה את עמדות הנשאלים, ושנית כי הצהרתם של הנשאלים כי הם מרגישים חלק ממדינת ישראל ומבעיותיה הינה קביעה עובדתית יותר מאשר הזדהותית. האזרחים הערבים חרדים לגורלם נוכח המציאות שנוצרה על רקע המלחמה, וחוששים כי כל הדרדרות במציאות המדינית, במצב הכלכלית או ביחסי החברה הערבית עם ישראל תיצור הרעה במצבם של האזרחים הערבים.
הסקר שנערך על ידי תכנית 'אדנאואר' נותן תמונה יותר מציאותית מקודמו. לפי סקר זה 47 אחוזים מכלל האזרחים הערבים מצדיקים את תגובתה של ישראל למתקפת חמאס, בעוד 44 אחוזים אינם מצדיקים את תגובתה. סקר אחר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בנושא עמדות החברה הערבית בנוגע למלחמה, מגלה כי 56 אחוזים תומכים בדברי מנצור עבאס כי מתקפת חמאס אינה משקפת את החברה הערבית ואת ערכי האסלאם. אולם נתון לא-פחות משמעותי מתייחס דווקא לתחושות ולהלך הרוח בקרב הציבור הערבי: 71 אחוזים מכלל הנשאלים אינם מרגישים בנוח להתבטא בחופשיות ברשתות החברתיות, 84 אחוזים חוששים לבטחונם הפיזי, ו-86 אחוזים חוששים לביטחונם הכלכלי.
המגמה העולה משקלול שלושת סקרים אלה היא של בלבול מהול בדאגה בקרב הציבור הערבי בישראל. אפשר לומר שהאזרחים הערבים לא מזדהים עם השיח האידיאולוגי של חמאס, אולם באותה נשימה לא ממש מאמצים את הנרטיב של ישראל ביחס למאורעות השבת השחורה. האזרחים הערבים אינם מעוניינים בעימות עם המדינה אולם בו בזמן אינם מזדהים עם המסד האידיאולוגי שלה.
מגמה נוספת העולה מעיון בשלושת הסקרים היא דאגה ממשית בקרב האזרחים הערבים מפני פגיעה במרקם החיים דו-קיום השברירי, ומפני כרסום במעמדם האזרחי ופגיעה בפרנסתם. מאורעות השבת השחורה והמלחמה שאחריהם הציבו שוב את החברה הערבית בעמדת מגננה, כשהם צריכים להוכיח לא רק נאמנות למדינה, אלא גם התנערות הלכה למעשה מהזוועות של תנועת חמאס.
הסקרים מצביעים על המציאות המשברית המלווה את חייהם של האזרחים הערבים בישראל, הנקרעים בין היותם אזרחי המדינה לבין תודעתם הפוליטית והלאומית כחלק מהקולקטיב הפלסטיני. כאמור, הם אינם מזדהים עם המעשים הנפשעים של ארגון חמאס, אולם בו בזמן אינם מזדהים עם תגובתה האגרסיבית של ישראל, במיוחד ההפצצות, ההרס והרג האזרחים ברצועה. רוב האזרחים הערבים עדיין סבורים כי המוצא מן המבוך הפוליטי הזה הוא נוסחת שתי המדינות, המשמרת את מעמדם האזרחי במדינת ישראל, אולם גם מציעה פתרון ריאליסטי לבעיה הפלסטינית.[1]
במשך תקופה ארוכה הדעה הרווחת הן בקרב החברה הערבית בישראל והן בדעת הקהל הישראלית הייתה כי הסדרת מקומם של הערבים בישראל תלויה באופן אורגני בפתרון הבעיה הפלסטינית. פרדיגמה זו נסדקה באופן משמעותי עם החתימה עם הסכמי אוסלו, שהותירו את המיעוט הערבי בישראל מחוץ למסגרת הפתרון של הבעיה הפלסטינית. נקודת ציון זו נתפסת בעיני רבים בחברה הערבית כתחילתו של שלב משברי יותר מורכב, שהפך את המיעוט הערבי למיעוט לאומי קבוע בתוך מדינת לאום ישראלית.
ההתקוממויות העממיות של "האביב הערבי", עם האפקט ההרסני והאנרכיסטי שנלווה להן, הולידו תחושות עמוקות של תסכול ואכזבה בקרב האזרחים הערבים. הן חיזקו את הנכונות להפנים את המציאות, גם אם לא ניתן להפנים את הציונות: להשלים באופן רציונלי עם המציאות הקיימת, מבלי לאמץ את המסד האידיאולוגי של מדינת ישראל, קרי צביונה הציוני והיהודי.
מאז האביב הערבי הולך ומתגבש שיח אזרחי-לוקאלי בקרב האזרחים הערבים. שיח זה בא לידי ביטוי בשלושה הקשרים: תמיכה עקבית בהצטרפות המפלגות הערביות לקואליציה, עלייה דרמטית במספר המתגייסים והמתגייסות לשירות לאומי או אזרחי, וכמובן התפרקות הרשימה המשותפת והצטרפות רע"ם לקואליציה ממשלתית בפעם הראשונה בתולדותיה. תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת מלמדות בבירור כי השיח האזרחי-לוקאלי התייצב כחלופה פוליטית ואידיאולוגית לשיח הלאומי המגייס ששלט בזירה הפוליטית הערבית עד העשור האחרון.
לרבים נדמה כי מאורעות מאי 2021 שנודעו בכינוי "הבת אל-כראמה" (התקוממות הכבוד), סימנו את דעיכתו של השיח הלאומי, אולם דווקא לאחר מאורעות אלה ומבצע "שומר חומות", ובפעם הראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, הצטרפה מפלגה ערבית לקואליציה ממשלתית בישראל. הפער התהומי בין תגובת החברה הערבית למלחמת "חרבות ברזל" לבין תגובתה למבצע "שומר חומות" מחייב התייחסות. ממדי האלימות בקרב החברה הערבית במאי 2021 היו חסרי תקדים בתולדות יחסי החברה הערבית עם מדינת ישראל: לראשונה הותקפו עשרות ניידות משטרה, נעשה שימוש בנשק חם נגד כוחות הביטחון, נשרפו בתי כנסת ונכסים של אזרחים יהודים, נחסמו כבישים ונעשו שפטים באזרחים יהודים. לעומת זאת, התנהגות החברה הערבית במהלך "חרבות הברזל" תוארה על ידי המפכ"ל של המשטרה כ"מופתית". מאז פרוץ המלחמה לא נרשם ולו אירוע ביטחוני או אירוע בודד של הפרת סדר בחברה הערבית בישראל.
החברה הערבית, שבמאורעות מאי 2021 ידעה מחאה חסרת תקדים מבחינת סף האלימות בה, הפגינה שקט רועם במלחמת "חרבות ברזל", על אף שהיא מהווה העימות האלים ביותר בתולדות הסכסוך בין ישראל לפלסטינים מאז מלחמת 1948. ההתנהגות המחאתית האלימה של 2021 לעומת זו הפסיבית של 2023, משקפת נאמנה את הפרדוקס האופף את חייה של החברה הערבית: בין השיח הלאומי-המגייס, הממשיך להתנות את טיב היחסים עם המדינה בשאלה הזהותית ובפתרונה של הבעיה הפלסטינית, לבין שיח אזרחי, המקדם את האינטרס הלוקאלי על פני כל שיקול אחר. זוהי המחשה למשבריות המלווה את ההוויה הפוליטית של החברה הערבית בישראל, הקרועה בין הזהות הלאומית הפלסטינית לבין האזרחות הישראלית.
[1] ראו את הדו"ח של מדא אל-כרמל, קראאה פי מואקף אל-מג'תמע אל-ערבי תג'אה אל-חרב עלא ע'זה (עיון בעמדות החברה הערבית ביחס למלחמה נגד עזה), ינואר 2023, עמ' 6.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
