יוצאים לאור: איך לזכור את השואה?

"חיים שלמים איים עלי צל השואה, אבל לאט לאט הבנתי, שהסיפור האישי ביותר שלי, השתיקה שהייתה, משותפת לאלפים רבים. עם הזמן הבנתי שרק יחד נוכל לשאול - מהו זיכרון השואה?"

שנים רבות התחמקתי מעברה של אמא. היא שתקה – ואני לא שאלתי, הלכתי איתה יד ביד. ידעתי רק פרטים כלליים. שלאמא הייתה משפחה לפני השואה, שנרצחה. שהיו בעל וילד. מארק קראו לבן של אמא, שלא העזתי לכנות "אחי". ידעתי שהיא ילידת קרקוב, שהייתה בגטו ובמחנה פלשוב, שהיא שרדה את אושוויץ בירקנאו ואת צעדת המוות, ושוחררה בברגן בלזן.

עם בואה ארצה, אמא עברה ניתוח פלסטי והורידה את המספר שקועקע על זרועה בכניסה לאושוויץ. הכרתי את הגבשושיות הרכות של הצלקת שעל זרועה, היא אהבה למשש אותן. אבל יותר מזה לא ידעתי. אולי גם פחדתי לגלות.

חיים שלמים איים עלי צל השואה, אבל לאט לאט הבנתי, שהסיפור האישי ביותר שלי, השתיקה שהייתה, משותפת לאלפים רבים. עם הזמן הבנתי שרק יחד נוכל לשאול – מהו זיכרון השואה? האם הוא רק סיפור השמד שעוללו באכזריות הרוצחים, או הסיפור של הנאבקים על צלם אדם גם כשניסו למחוק אותם? וכיצד נהפוך את זיכרון השואה מאיום שממשיך ורודף אותנו לשיעור לאנושיות ולחיים?

מתוך נקודת המבט הזו גיליתי פרטים מרגשים על אחי מארק, גם אם לא השאיר סימן. שמעתי על חבורת הנשים הצעירות, החרדיות שאמא החילונית חברה אליהן, ויחד הן החזיקו זו את זו באנושיות ותמיכה במשך שנתיים מבעד למחנות המוות ועד לשחרור. והתברר לי גם שעם תום המלחמה מונתה אמא לרכזת שהבריחה אל חופי הארץ שלושים אלף פליטי שואה, וביניהם גם נוסעי אקסודוס.

בתחושה של דחיפות, כל עוד אחרוני העדים איתנו, פניתי לפני כעשור למכון ון ליר שבירושלים כדי להקים קבוצת דיון שתחקור את שאלת עיצוב הזיכרון ודרכי העברתו מזוויות שונות. הזמנתי לקבוצה משתתפים בני שלושה דורות, ממוצא, מרקע אישי ובעלי מקצועות שונים: היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי ספרות ואמנות, אוצרים, אנשי מדע בתחום מחקר המוח והפסיכואנליזה ואמנים-יוצרים. יחד חקרנו במשך שלוש שנים וחצי את הזיכרון האישי, ומולו את הזיכרון הקולקטיבי, ואת דרכי העברתם מדור לדור.

המסקנה הייתה שרק אם ייחשף הקשר האישי של כל אחד מהמשתתפים לזיכרון, כחלק חי ועמוק של אישיותו וחייו, הוא ייחלץ מבדידות שתיקתו, ויוכל להקשיב וגם לשמוע את סיפורו של האחר, מתוך אמפתיה או שותפות-גורל.

תובנות אלו הנחו גם את כתיבת טקס ה"התכנסות ליום השואה", שבמרכזו הגדה רב קולית ושיתופית. ריבוי הקולות של נספי השואה, השורדים או הזוכרים, מהדהד בה לכל לאורכה, ובהם נשזרים הקולות של משתתפי הטקס, החולקים את סיפוריהם במעגל קשב. גזרת השמד איימה לכלות כל יהודי באשר הוא, כל אדם באשר הוא אחר. כל משתתף בהתכנסות נושא עימו זיכרון. זיכרון החיים והקהילות קודם לזכר החורבן והמוות, ומול הרוע האורב תמיד – מועלות על נס כל דרכי העמידה כנגד של יהודים ושל חסידי אומות העולם.

הספר שיצא לאחרונה "אבל הייתה שם אהבה" כולל את ריבוי הקולות, ההיבטים והתחומים של המשתתפים צוות עיצוב הזיכרון ובניית טקס ה"התכנסות". הספר הוא הזמנה לכל קורא וקוראת להיפגש עם סיפורם האישי, ולשאול את עצמם, מהו עיצוב זיכרון השואה, מתוך האחריות לזכור וכדרך לזכור באחריות.

השארת תגובה