מעטים מדי בארץ זוכרים כיום את האנס יונס, מהפילוסופים החשובים והמרתקים שהעמיד העם היהודי, תלמיד של מרטין היידגר שנמלט לארץ ישראל עם עליית הנאצים לשלטון, לחם בבריגדה ובמלחמת העצמאות והפך לאחד ההוגים המשפיעים על צמיחתה של התנועה הירוקה. פרופ’ רון מרגולין סוקר את חייו של יונס, ששילב בכתביו הרהורים על טכנולוגיה וביולוגיה, השואה וקבלת הצמצום של האר"י, אולם לא זכה שיימצא לו מקום באוניברסיטה בישראל
האנס יונס נודע בשנות השלושים של המאה העשרים כחוקר חשוב של הדת הגנוסטית ובמחצית השנייה של המאה העשרים הפך לאחד מגדולי הפילוסופים של הביולוגיה והטכנולוגיה. יונס התפרסם בהשפעתו הרבה על התנועה האקולוגית באירופה ובמיוחד בגרמניה ובתרומתו לחשיבה הביו-אתית בארצות הברית, אולם מעטים מידי מודעים להגותו הדתית ולדיונו על משמעות מושג האל לאחר השואה, אחת מן היצירות המקוריות ביותר שנכתבו מנקודת מבט יהודית על נושא זה.
תולדות חייו, מחקריו והגיגיו של הנס יונס משקפים אירועים ותהליכים משמעותיים בהיסטוריה ותולדות הרוח והפילוסופיה של מרכז אירופה, כמו גם בקורותיו של העם היהודי. הוא נולד בשנת 1903 במנשנגלדבך שליד דיסלדורף שבגרמניה, בנם של תעשיין הטקסטיל גוסטב יונס ואשתו רוזה הורביץ. האם רוזה היתה בתו של יעקב הורביץ, רבה הראשי של העיר קרפלד, גם היא ליד דיסלדורף. בדומה לצעירים יהודים רבים בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, פנה יונס ללימודים במוסדות אקדמיים מובילים בארצו ובמקביל השתתף בפעילות ציונית ובמחנות הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל.
בסמסטר הקיץ של שנת 1921 למד יונס פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת פרייבורג אצל אדמונד הוסרל, מרטין היידגר ויונס כהן. בסמסטר החורף של אותה שנה עבר לברלין, שם למד עד 1923 באוניברסיטת פרידריך וילהלם שבעיר אצל אדוארד שפרנגר, ארנסט טרולטש, הוגו גרסמן, ארנסט סלין ואדוארד מאייר. באותן שנים גם למד בבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין אצל יוליוס גוטמן, נפתלי הרץ טור-סיני ויחזקאל (אדוארד) בנט. בין מרץ לאוקטובר 1923 השתתף במחנה הכשרה ציוני לקראת עליה לארץ ישראל שהתקיים ליד וולפנבטל.
בסמסטר החורף של שנת 1924 החל יונס ללמוד באוניברסיטת מרבורג, בה לימדו אותה עת מרטין היידגר והתיאולוג הפרוטסטנטי הנודע רודולף בולטמן, שהפכו לשני מוריו העיקריים. באותה עת החל בעבודתו המחקרית על כתבי הכתות והכופרים הנוצרים במאות הראשונות לספירה, המכונים 'גנוסטיקנים'. באותן שנים התקבצה במרבורג חבורת תלמידים שהייתה מקורבת במיוחד להיידגר ואחדים מהם היו לידידיו האישיים, בהם חנה ארנדט, גרהרד נבל, קרל לוית, הנס גאורג גאדמר, גרהרד קריגר וגינטר שטרן. ידידותם של יונס וארנדט התהדקה לאחר שהחלו לעבוד יחד ב"ניו סקול" בניו יורק והיא נמשכה עד מותה של ארנדט, אולם על יחסים אלו העיבו שתי פרשיות: האחת הייתה הפער בעמדותיהם של השניים כלפי בגידתו של היידגר בעת עליית הנאצים לשלטון והשנייה הייתה הדרך בה סיקרה חנה ארנדט את משפט אייכמן בירושלים, דרך אותה ביקר יונס בחריפות רבה.
בניגוד לארנדט, יונס נמנה על המעטים מבין תלמידיו של היידגר שבצד התרשמותם העמוקה ביותר ממורם, ראו בהתנהגותו הנפשעת עם עליית הנאצים לשלטון ובחוסר התייחסותו לחומרת הפשעים הנאציים לאחר המלחמה ועד מותו ב-1976, עדות מרשיעה לא רק כנגד היידגר האדם אלא כנגד יסודות בתורתו. לדעת יונס, מחשבתו של היידגר הייתה מחוסרת מחויבות לעולם וקרובה מדי לרוח הגנוסיס, החווה את החיים האנושיים כמושלכים לתוך עולם קר ומנוכר.
ב-1928 הגיש יונס למורו מרטין היידגר באוניברסיטת מרבורג את עבודת הדוקטור שלו על המושג 'הגנוסיס' (‘Der Begriff der Gnosis’). עבודה זו הייתה הבסיס להמשך מחקרו של יונס על הגנוסיס בשנים הבאות, במהלכן שהה בסורבון שבפריס ובאוניברסיטאות של קלן, פרנקפורט על המיין והיידלברג, שם השתייך לחוגו של הסוציולוג קרל מנהיים. עם עליית היטלר לשלטון ב-1933, כשספרו על הגנוסיס עומד לרדת לדפוס, עזב יונס את גרמניה ללונדון ומשם הגיע באפריל 1935 לארץ ישראל המנדטורית. חלקו הראשון של הספר יצא לאור ב-1934 בגרמניה הנאצית, לאחר הגירתו של יונס ממנה. הספר, שנפתח בהקדמה מאת רודולף בולטמן, מורו של יונס לתיאולוגיה נוצרית, זכה לעניין ולתפוצה רבה והקנה למחברו שם כחוקר מוביל בתחום.
יונס חי בישראל המנדטורית מאז 1935, שירת כשש שנים בצבא הבריטי ולחם בשורות הבריגדה היהודית כנגד צבאות גרמניה הנאצית בקרבות החזית האיטלקית ב-1943. במהלך שירותו בצבא הבריטי נישא בחיפה לאשתו לורה ויינר ובמכתביו אליה החל בהגיגים ראשונים בתחום הפילוסופיה של הביולוגיה, רעיונות שנבטו לאחר שנים, בשבתו בארצות הברית, בספרו "תופעת החיים" ולסדרת מאמרים שהובילו להתגבשות ספרו הנודע "צו האחריות: בחיפוש אחר אתיקה לעידן הטכנולוגי". עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס יונס בן ה-45 לצה"ל ולקח חלק בקרבות כתותחן.
בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל לא נמצא ליונס מקום באוניברסיטה העברית בירושלים והוא התפרנס מעבודות שונות, הן לפני התנדבותו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ואף לאחר שחרורו מצה"ל. כשהוזמן ללמד באוניברסיטה העברית היה זה כבר לאחר שנענה לפנייה מאוניברסיטת קרלטון בקנדה. זמן קצר לאחר מכן מונה יונס לפרופסור מן המניין ב"בית הספר החדש למחקר חברתי" בניו יורק (ה"ניו סקול").
בשנות עבודתו בניו יורק פיתח יונס פילוסופיה של הביולוגיה, שבמרכזה הטענה ש"מהות המציאות… מטפחת משהו מעבר לקיומו הדומם של החומר". לדעת יונס, לטבע יש פוטנציאל המכוון אל תכלית או אל יעד סופי. האבולוציה מובילה לרמות גבוהות יותר ויותר של "התכוונות פנימית", ששיאה בחיי הנפש המורכבים של האדם, המושתתים על התעצמותו של היסוד החופשי בפנימיות האנושית. על בסיס תפיסה זו פיתח יונס את השיטה האתית שבספרו "צו האחריות", שמטרתה להתמודד עם הבעיות המוסריות שמציבה הטכנולוגיה המודרנית בפני המין האנושי. אתיקה זו, המושתתת על עקרון ההורות, דורשת מבני דורנו לשאת באחריות כלפי הדורות הבאים ולשקול במשנה זהירות את פיתוחן של טכנולוגיות העלולות לסכנם.
מאמריו התיאולוגיים של יונס ניזונים מצד אחד מן הפילוסופיה של הביולוגיה שפיתח ומצד שני מהרהוריו על השואה. במרכז לבטיו מציב יונס את סוגיית צידוק האל ולשם העיסוק בה הוא פונה לעזרת תורת הצמצום של קבלת האר"י. לטענתו, מבחינה תיאולוגית, חופש הרצון של האדם – המאפשר מעשי זוועה מצד אחד ומעשי חסד כמו אלה של חסידי אומות העולם מצד שני – מותנה בצמצום כל יכולתו של האל שהתרחש בבריאה על מנת שתתאפשר ההתפתחות הביולוגית לעבר הפנימיות. הבריאה היא טובה ויש לה מובן, אך כוחו של האל להתערב במעשי האדם צומצם לחלוטין מלכתחילה ועל כן האדם הוא זה שחייב לשאת באחריות להמשך קיומו של העולם.
הנס יונס נפטר בניו יורק ב-5 בפברואר 1993, שישה ימים לאחר שקיבל באיטליה את פרס פרמיו נונינו על ספרו "צו האחריות", שנבחר בשנת 1992 כספר המתורגם המוערך ביותר של השנה. הספר נמכר במאות אלפי עותקים בגרמניה והייתה לו השפעה מכרעת על התפתחותה של התנועה הירוקה, שהפכה לאחד מהכוחות החשובים בפוליטיקה הגרמנית והאירופאית בעשורים האחרונים.
