מששמע על הרעיון הצעיר "לקבץ את יהודי העולם לפלסטינה" על ידי "ממשלה משלהם", הזהיר מארק טוויין את האימפריה העותמנית שהיא ניצבת בפני סכנה. "ליהודים יש את המוח הכי ערמומי בעולם", כתב הסופר בהארפר'ס מגזין. אם יאפשרו להם לאכלס מדינה חופשית אחת "הגזע הזה יבין את כוחו" והרי "לו ידעו הסוסים את כוחם לא היינו רוכבים עוד".
"המוח" שעליו דיבר טוויין נמצא מאות שנים בלב המצב היהודי, וממילא הוא איתגר חוקרים, הוגים ואידיאולוגים, יהודים ולא יהודים. "ישראל עובר מעל אירופה כמו שמש", כתב ב-1911 הסוציולוג הגרמני (ולימים, הנאצי) וורנר זומברט, מתוך עירוב של פחד והערצה: "כשהוא מגיע פורצים חיים חדשים, כשהוא נוטש – הכל שוקע בריקבון".
המצוינות היהודית היתה בו-זמנית מיתוס ומציאות.
מבחינה מיתולוגית, היהודים התרפקו, ואויביהם זעמו, על אזכורים מקראיים כמו "עם סגולה" או "אור לגויים", הצהרות שהוגה כמו המהר"ל מפראג יכול היה לקחת כפשוטן, עד כדי כך שהוא סבר שבישראל מוטבעים באופן ביולוגי "דיבוק שכינה ושפע הנבואה", להבדיל מ"שאר אומות, שאין להן דבר זה" (גבורות ה', פרק עב).
חשיבה כזו נדחתה מכל וכל על ידי יהודים מודרנים, החל בשפינוזה שחשב ש"מבחינת השכל … אין עם נבדל מעם, ולפיכך אי אפשר שייבחר על ידי אלוהים על פני עם אחר", (מאמר תיאולוגי מדיני, ירושלים 1962, עמ' 43), וכלה בדוד בן-גוריון, שבנאום באוניברסיטת ברנדייס בשנת 1960 הצהיר "אינני סבור שאנחנו עם נבחר".
גם יהודים קדם-מודרניים סירבו לראות בעם היהודי עם עליון. "כל המין האנושי סגולה", כתב עובדיה ספורנו (1475-1550) בפירושו לספר דברים (ג לג), וייחודם ממילא אינו בטבע שלהם אלא במשימה שהטיל עליהם אלוהים, "להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה'" (שמות ו יט). תובנות כאלו, למרות היותן רצופות ענווה ופיכחון, מתעלמות מהתכונה שטוויין וזומברט זיהו, וכעת תוביל לסיומו את המסע שלנו לעתיד היהודי: גאונות היהודים.
שפינוזה וספורנו חיו לפני שהיהודים הצטרפו לחברה הכללית, ולכן הם לא ראו את התפרצות המצוינות היהודית באקדמיה, במדינאות, בתעשיה ובאמנות. כעת, בקושי מאתיים שנה לאחר נפילת חומות הגטו, המצוייות היהודית ברורה כל כך שאותה – בניגוד לאמונה על הבחירה היהודית – בלתי אפשרי להכחיש.
מבחינה אינטלקטואלית, העם היהודי הוליד הוגים מהמעלה הראשונה כמו שפינוזה, מרקס, ויטגנשטיין וישעיהו ברלין, מדענים פורצי דרך כמו איינשטיין, פרויד, נילס בוהר ויונה פאלק, וענקי ספרות כמו בוריס פסטרנק, יוסף ברודסקי, סול בלו, הרולד פינטר ופיליפ רות'.
בתחום המסחר, יהודים בנו עד שנות העשרים של המאה הקודמת את חנויות הכלבו הגדולות בעולם, מגימבלס, בלומינגדיילס, ואלכסנדרס בניו יורק, דרך פיילינס ומארקס אנד ספנסרס בבוסטון ובלונדון ועד הרמן טיץ (Tietz) ונתן איזראל בברלין, שלא לדבר על ורטהיים, שבחנות הדגל שלה בלייפציגר פלאץ נעו תחת תקרת זכוכית הדורה 83 מעליות ודרגנועים שביחד הצטרפו לנקודת ציון ראשית במרכז ברלין שבין המלחמות.
באותו הזמן הצטיינו בלימודיהם אלפי יהודים פחות מפורסמים, עד כדי כך שבשנות העשרים של המאה הקודמת 15 אחוזים מן הרופאים במה שהיתה פרוסיה ו-46 אחוזים מהרופאים בכל הונגריה היו יהודים, ובשנות השלושים חצי מהרופאים ושני-שלישים מעורכי הדין בניו יורק היו יהודים.
בתחום הפוליטי, דורות ספורים לאחר שאבותיהם עוד היו חסרי זכות הצבעה, הופיעו כבר יהודים כמנהיגים של בריטניה, צרפת, איטליה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, שוויץ ואוסטריה, ובתוך כך הולידו מדינאים פורצי דרך כמו בנג'מין דיזראלי והנרי קיסינג'ר בצד מהפכנים כמו ליאון טרוצקי, רודולף סלנסקי, בלה קון, רוזה לוכסמבורג ואנה פאוקר.
כיום, עשירית מהסנאט האמריקני, שליש מבית המשפט העליון האמריקני, ורבע מהמיליארדרים המובילים בארה"ב הם יהודים, כמו גם שר האוצר סטיבן מנוצ'ין (מנוחין) וקודמיו בשנים האחרונות ג'ק לו, לארי סאמרס ורוברט רובין, וכן נגידת הפדרל ריזרב עד לאחרונה ג'אנט ילן, ושני קודמיה באחד התפקידים המרכזיים בכלכלה העולמית, בן ברננקי ואלן גרינספן.
בתחום הבידור, יהודים כמו סאם גולדווין (נולד כשמואל גלבפיש ליהודים חסרי-כל בוורשה), לואי מאייר (נולד לזר מאיר באוקראינה), האחים וורנר (נולדו בפולין כהירש, אהרן, שמואל ויצחק וונסקולאסר), מייסד פוקס המאה העשרים וויליאם פוקס (נולד וילמוש פריד בהונגריה), מייסד פאראמונט פיקצ'רס אדולף צוקור ומייסד קולומביה פיקצ'רס הארי כהן – הובילו את עליית תעשיית הקולנוע בהוליווד.
במילים אחרות, עוד לפני שלוקחים בחשבון את הבולטות בתחום הפיננסים של יהודים כמו הנרי להמן, יוסף סליגמן, ג'ייקוב שיף ושבט רוטשילד – ברור שההצלחה היהודית היתה, ועודנה, חסרת פרופורציה לחלקם של היהודים באוכלוסיית העולם.
שורשי ההצלחה הזו נעוצים בשני הקטבים של הגיאוגרפיה היהודית: המולדת והפזורה. במולדתם היהודים טיפחו את הלימוד כערך עליון עוד בתקופה הרומאית, שבה הם חוקקו חוק חינוך חובה הרבה לפני כל תרבות אחרת. כך הפכו היהודים לאומה האוריינית הראשונה בהיסטוריה. בפזורה הוכפלו השאפתנות, הסקרנות, והתושיה של יהודים רבים על ידי החשיפה התרבותית וחוסר הוודאות הפוליטית בהם היו כרוכים החיים בסביבה זרה.
אלא שכל זה פחות חשוב כרגע. מבחינת השאלה "היהודים לאן?" מה שמשנה הוא לא השורשים של הגאונות יהודית, אלא העתיד שלה. עם עלייתה המסתמנת של מדינת ישראל כמרכז הכובד של העם היהודי, האם תשרוד הגאונות היהודית את התכווצותה המתמדת של הפזורה היהודית? אם כן, מה יגרום לה לשרוד, ואיך תוכל הגאונות היהודית להקרין על שאר התמורות המופלגות אותן עובר כעת העם היהודי?
הרצל הניח שהגאונות היהודית לא רק תשרוד את הקמת המדינה היהודית, אלא אף תשרת אותה. אחרים חלקו עליו, וטענו שהלאומיות היא היפוכה של היהדות ושלאומיות יהודית תהווה איום על היהדות. "אם ניקח בחשבון את כל מה שהשיגה הגאונות היהודית בתפוצה האירופית, ומה שהיא משיגה עתה באמריקה," אמר הפילוסוף ג'ורג' סטיינר בהרצאה במכון וייצמן בקיץ 68', "תיראה אז ישראל כפתרון שהוא לפחות בחלקו בלתי רלוונטי ואולי אפילו מתנגד … להומניזם היהודי".
סטיינר, שנשא את דבריו הדווקאיים בשיא האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים תחת הכותרת המתריסה "היהודי הנודד", סבר שהגאונות היהודית לא תוכל להגיע במסגרת לאומית אל השיאים שאליהם היא הגיעה בארצות הפזורה; שהפרוייקט הציוני יכול לנצח במלחמות, לקבץ גלויות, לשכן, ליישב, להעסיק ולהגן על מיליוני יהודים, אבל הוא לא יוכל להוליד את יורשיהם של שפינוזה, איינשטיין ופרויד.
ובכן, חצי מאה מאוחר יותר נראה שישראל הזימה את הפסימיות של ההוגה היהודי-אמריקני יליד צרפת. לאיינשטיין, בוהר, סמואלסון, פסטרנק, ברגסון, ברודסקי ועוד 186 זוכי פרס נובל יהודים הצטרפו תשעה ישראלים מתחומי המדע, הכלכלה והספרות, בנוסף לשלושה מדינאים ישראלים שהצטרפו לקיסינג'ר, רנה קאסן, אלו ויזל ועוד שלושה יהודים שזכו בפרס נובל לשלום. בתוך כך ישראל הפכה לסיפור הצלחה כלכלי והיא זוכה לתהילה כמבוע של חדשנות טכנולוגית, מדעית ורפואית.
המדינה שתוך שבעים שנה מהקמתה הספיקה לברך את האנושות במאות המצאות – מהטפטפת, דוד השמש ותוכנת הניווט, דרך תרופות לפרקינסון וטרשת נפוצה ועד מערכת ביונית המאפשרת למשותקים לקום, לעמוד וללכת – הצדיקה את התובנה של הרצל במדינת היהודים "אין אנו זקוקים לשום 'עם מארח'", ואף הגשימה את ההבטחה שלו "העולם על ידי שחרורנו משתחרר, על ידי עושרנו מתעשר".
ההצטיינות הישראלית לא רק מגשימה את חזונו של הרצל, היא גם מאתגרת את החזון הציוני החלופי; זה שב-1897 תקף את הרצל וחמישים שנה אחר כך נחל את תבוסתו הניצחת; החזון המוספד, הקבור והנשכח שכעת ראוי לעדנה כתוכנת הניווט של העתיד היהודי: הציונות הרוחנית.
הציונות הרוחנית אותה הגה אחד העם (אשר גינזברג, 1856-1927) טענה שהתכנית של הרצל לא מעשית, לא נחוצה, ואף מזיקה. האימפריה העותמאנית לא תסכים להקמת מדינה יהודית, ואפילו אם תסכים, רוב היהודים לא יהגרו אליה. ממילא התקווה הגדולה של הרצל, שהציונות תחסל את האנטישמיות, תיכַּזב.
גרוע מכך, המדינה המקווה תהיה חלשה, "ככדור הצחוק בידי שכניו האדירים", תלויה לקיומה "על ידי נכלי הדיפלומטיא" ונכנעת ללא הרף "לפני מי שהשעה משחקת לו", כפי שכתב אחד העם למחרת הקונגרס הציוני הראשון, בהתרסה כלפי האופוריה שהרצל הצית ("הקונגרס הציוני הראשון", השלח, אלול תרנ"ז). היהודים, קבע אחד העם, זקוקים לא לדיפלומטים, אלא לנביאים.
מעבר לחשבונות הכוח של הגיאופוליטיקה, ביכה אחד העם את מה שהוא כינה "צרתם המוסרית" של היהודים, דהיינו התבוללות במערב, ודימוי עצמי נמוך במזרח: "מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכל מתאים למראה הכותל הנורא", דיווח אחד העם לאחר ביקורו בירושלים ב-1889, שם הביט משתאה במתפללים ושאל את עצמו: "האבנים האלה עֵדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבַן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח – יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם, וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו? ("אמת מארץ ישראל").
כך יצאה הציונות הרוחנית לבנות בציון לא מדינה יהודית, אלא מה שהיא כינתה "מרכז רוחני"; מנוע תרבותי שאותו תניע האליטה האינטלקטואלית של העם היהודי, שיטפח באמצעות המרכז הרוחני שבציון את התרבות העברית ואת הגניוס היהודי, ויספק לפזורה היהודית השראה רוחנית וגאווה לאומית.
לכן, החייאת העברית, היצירה ביפו של סופרים כמו ברנר, ביאליק ועגנון, ההוצאה המחודשת של מקורות יהודיים, הפריחה של כתבי עת עבריים, פתיחת גני ילדים ובתי ספר עבריים ועליית תל אביב כעיר העברית הראשונה – היו עבור הציונות הרוחנית דחופים הרבה יותר מפגישות עם קיסרים, סולטנים ואפיפיורים.
היתה זו התנגשות של חזונות. הציונות המדינית של הרצל הזהירה שבפזורה ממתין ליהודים אסון. לכן היא חתרה להתכנסות גיאוגרפית, לתקומה פוליטית, להתנעה כלכלית ולהכרה מדינית ביהודים. הצד התרבותי של העתיד היהודי הטריד את הוגיה פחות. "מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת?" תהה הרצל. אחד העם חשב שהשפה, הספרות והמורשת של עם הם הנשמה שלו, ושבלעדיהם אין טעם לריבונות. לכן על הציונות להתמקד לא בצרת היהודים אלא בצרת היהדות.
מתחת למרשם של הציונות הרוחנית הסתתרו שתי הנחות שברבות השנים מוטטו אותה. ההנחה הראשונה היתה שהאנטישמיות לא מהווה איום קיומי על העם היהודי. ההנחה השניה היתה שהאיום הערבי על הרעיון הציוני הוא כן קיומי. מבחינת האיום הערבי, אחד העם היה נבואי כפי שהרצל היה מבחינת האיום האנטישמי. "רואים ומבינים הערביים … את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם", קבע אחד העם כבר ב-1889, קודם שהזהיר: "ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו". ("אמת מארץ ישראל").
היתה זו התחזית הראשונה שצפתה את הסכסוך אליו צעד המפעל הציוני, והיא תהווה מקור השראה עבור תלמידי אחד העם כאשר הם יקימו ב-1925 את "ברית שלום", שניסתה לטפח דיאלוג עם מנהיגים פלסטינים.
בעוד ההנחות הללו ליכדו את הציונות הרוחנית, בנושא אחר היו חסידיה חצויים: הפזורה. חוקר המקרא יחזקאל קויפמן (1889-1963), למשל, חשב שהחיים בפזורה מנוונים את התרבות העברית, ולכן הסכים עם הציונים המדיניים שעל רוב היהודים לחיות בארץ ישראל, אם כי לא לשם מטרה פוליטית, אלא למען החייאת התרבות העברית. ההוגה יעקב קלצקין (1882-1948), בדומה למה שהיום אומר א.ב. יהושע, חשב שהפזורה עיוותה את הקיום היהודי בכל מובניו, וממילא צריכה להפסיק להתקיים, אפילו עבור מיעוט מהעם היהודי. אחד העם לא היה שותף לרדיקליזם הזה, וחשב שלפזורה יש זכות קיום. אחרים חשבו שהפזורה לא רק לגיטימית, אלא אף חיונית, ובאופן שארץ ישראל לא תוכל להחליף. "לו ניתן להביא לכאן את כל היהודים", אמר אחד הציונים הרוחניים בהרצאה בירושלים ב-1923, "העולם היה עני יותר, והעם היהודי היה שולל מעצמו חלק גדול מההזדמנות לשרת את האנושות". שמו של האיש היה יהודה מגנס, וברבות השנים הוא יגלם את הציונות הרוחנית בגירסתה המזוקקת ביותר – מן החזון ועד הטרגדיה.
מגנס, שנולד וגדל בסן פרנציסקו ב-1877 בבית של יוצאי גרמניה, היה בוגר אוניברסיטאות היידלברג וברלין, ומוסמך של בית המדרש הרפורמי לרבנות, ההיברו יוניון קולג', בסינסינטי. לציונות הוא נתפס תוך כדי לימודיו בגרמניה כאשר ביקר בבתי כנסת ברלינאים של מהגרים עניים מפולין ורוסיה, תוך שהוא מתחכך באינטלקטואלים ציוניים. כך היפנה עורף לאנטי-ציונות של רבותיו הרפורמיים.
המהפך הזה לא הפריע לפרנסי התנועה הרפורמית האמריקנית להפקיד בידי מגנס את ספינת הדגל שלהם, טמפל עמנואל שבשדרה החמישית של מנהטן. הרב הצעיר ריצה את ממניו, עד שב-1910 פרץ לחלל הקתדרלה הרפורמית הציוני-הרוחני שבמגנס, ובדרשת פסח נזף בחברי הקהילה שלו על שהיהדות שלהם "מאובנת", שהילדים שלהם אינם יודעים תנ"ך וחז"ל, ועל שהם רואים את העולם "דרך עיניים נוצריות". לאחר ששיבח את "ההמונים היהודיים" שלמדו "בבתי ספר יהודיים, דרך ספרים יהודיים, ברוח היהודית", ולאחר שקרא לחברי הקהילה שלו ללמד עברית, להשליך את סידור התפילה הרפורמי, ולקצץ את דמי החברות שהם גובים כדי שגם עניים יוכלו להצטרף לטמפל האליטיסטי הצופה לסנטרל פארק – מגנס פוטר.
כיאה לציוני הרוחני המובהק שהוא היה, מגנס בילה את השנים הבאות בשתי מלחמות, אחת יהודית ואחת אוניברסלית: הראשונה היתה עבודה קהילתית למען יהודי ניו יורק, והשניה היתה פעילות פציפיסטית נגד השתתפות ארה"ב במלחמת העולם הראשונה. עם המטען זה, של להט הומניסטי, געגועים לאחים רחוקים, ורומנטיקה דתית, הגיע מגנס בעשור הבא לארץ ישראל וטיפס להר הצופים, שם הוא הוביל את הקמת האוניברסיטה העברית.
עם דירקטורים כמו אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, מרטין בובר וחיים וייצמן, האוניברסיטה החדשה היתה בתוך זמן קצר ליהלום שבכתר הציונות הרוחנית. ומאחר שבאותם הימים התגוררו בארץ רק שני אחוזים מהעם היהודי, ולמרות זאת הר הצופים שקק תלמידים, מרצים וחוקרים; ובין מטולה לראשון לציון פטפטו עברית אלפי ילדים ובני נוער, בעוד המבוגרים במושבות ובקיבוצים קראו רומנים ועיתונים עבריים, ובתל אביב התרבו בתי מסחר, בתי קפה ותיאטראות שעשו הכל בעברית – חזון הציונות הרוחנית נראה בשנות העשרים שמח, מלהיב, ומאד מעשי.
מי שמוטטה את הציונות הרוחנית היתה האלימות שפרצה משני עברי הים התיכון לאחר מותו של אחד העם. באירופה, השואה הגשימה את נבואות הפורענות של הרצל, והבהירה את הכורח שבריבונות יהודית. בארץ, ההחרפה המואצת של הסכסוך הפריכה את הבטחות השלום של נביאי הציונות הרוחנית. מגנס אמנם עוד הטיף למדינה דו-לאומית אפילו אחרי כ"ט בנובמבר, אבל ב-13.4.48 גם המאמץ הזה הגיע לקיצו. הטבח למרגלות הר הצופים של 77 רופאים ואחיות שהיו בדרכם לבית החולים שהוא נמנה על מקימיו הלם במגנס, שהפליג לארה"ב וחצי שנה מאוחר יותר מת שם שבור לב, לאחר שנפגש עם הנשיא טרומן במאמץ לשכנע אותו להתנגד לתכנית החלוקה.
כיום, שבעים שנה לאחר שנמוג, יכולה להיות עדנה לחזונו של אחד העם. לנוכח פזורה מצטמקת, כפי שראינו בפרק הראשון של הסדרה הזו; לנוכח סולידריות יהודית נסדקת, כפי שראינו בפרק השני; ולנוכח יהדות מתפצלת ואנטישמיות מתחדשת, כפי שראינו בפרקים השלישי והרביעי – המפתח לתכנון מחדש שאליו משווע העתיד היהודי טמון במצויינות היהודית.
היעד צריך להיות הפיכת ישראל למרכז הלימוד, המחקר וההוראה האקדמיים של העם היהודי; לקחת צעד גדול מעבר למה שכבר עשתה תכנית "תגלית", וכעת להוביל לישראל עשרות אלפי צעירים יהודים לא לשם ביקור בן עשרה ימים, אלא כדי לרכוש כאן את מלוא ההשכלה הגבוהה שלהם.
במרכז הרוחני החדש יהיה אשכול אוניברסיטאות שילמדו בעברית, באנגלית ובעוד שפות עשרות אלפי יהודים מכל העולם, בצד תלמידים לא יהודים. כיום יש בישראל כ-230 אלף תלמידי תואר ראשון, ובצידם פחות מ-10,000 תלמידים מחו"ל, בדרך כלל אורחים לשנה אחת במסגרת תואר של אוניברסיטה בארץ מוצאם. הואיל ומספר יהודי הפזורה דומה למספר יהודי ישראל, השאיפה צריכה להיות למשוך כ-200 אלף תלמידים מהפזורה לעשות בארץ את ארבע או שלוש השנים בהן ירכשו את התואר הראשון שלהם.
המרכז הרוחני יציע משרות אקדמיות ליהודים מהארץ ומהעולם, והוא ימשוך תלמידים לא בגלל, ולא לשם, הטפה ציונית; צעירים יהודים ינהרו אליו משום שיהיה לו שם טוב כמו השם של המדע, הטכנולוגיה והחדשנות הישראלים, ומשום ששכר הלימוד בו יהיה כמו שכר הלימוד בישראל, דהיינו פחות מעשירית מרמתו ברוב האוניברסיטאות המובילות בארה"ב.
המרכז הרוחני החדש ימשוך ארצה רבבות יהודים לא בתור עולים, וגם לא בתור תיירים, אלא בתור תושבים שהשהות שלהם תהווה עדכון של תופעת העלייה לרגל בימי קדם, כאשר אלפי יהודים נהרו לארץ משלוש יבשות שלוש פעמים בשנה. תלמידי המרכז הרוחני היהודי יגיע לכאן לא כדי לעזור לישראל, אלא כדי לעזור לעצמם על ידי התחברות ליוקרה החדשה של ישראל כסיפור הצלחה כלכלי, כקטר טכנולוגי, כמוקד של יצירה ספרותית, קולנועית, ומוזיקלית, וכמעיין של גאונות יהודית.
אמת, ישראל תירתם למאמץ הזה קודם כל כדי לעזור לעצמה, אבל בתוך כך, וברוח חזונו של אחד העם, היא גם תחבר מחדש את היהודים – לעמם, למורשתם, ולעיצוב העתיד היהודי שיהפוך למיזם משותף לישראל ולפזורה.
צעירי הפזורה ינהרו למרכז הרוחני החדש משום שהמכללות ובתי הספר המתקדמים שלו יהיו מהטובים בעולם. אמת, העלות הכספית של המרכז הרוחני תהיה גבוהה עבור מדינת ישראל. שכר הלימוד הישראלי נמוך משום שישראל מסבסדת בשנה את מערכת ההשכלה הגבוהה בכ-10 מיליארד שקלים. המרכז הרוחני יעלה בערך שני שלישים מסכום זה, הואיל ושליש מתלמידי האוניברסיטאות בארץ לומדים לתארים מתקדמים, ואילו המרכז הרוחני יתמקד בתחילת דרכו בתלמידי תואר ראשון. הסכום, כאמור, גבוה, אבל מצד שני המרכז הרוחני גם ייצור מקומות עבודה, הן עבור ישראלים והן עבור תושבי הפזורה.
עלייתה של ישראל כמרכז הרוחני של העם היהודי תבלום את מגמת ההתכווצות של הפזורה היהודית, וגם תפתח אותה. בתוך כך המרכז הרוחני יעשיר את המרכז הדמוגרפי החדש של העם היהודי, וגם יוביל למפנה את המערכה נגד האנטישמיות החדשה. המרכז הרוחני יביא בשורה לפזורה משום שחלק מבוגריו שישובו מהקמפוסים שלו לבתיהם ברחבי העולם יקימו את בתי הספר החילוניים להם משוועות הקהילות היהודיות ברחבי העולם. מבחינה תרבותית, המרכז הרוחני יהפוך את העברית ללינגואה-פרנקה של העם היהודי, משום שרבבות צעירים יהודים בתפוצות ייהפכו לדוברי עברית במהלך שנות לימודיהם כאן.
גם המצב הדתי היהודי ייצא נשכר מעליית המרכז הרוחני החדש; לא רק משום שבוגריו ירכשו את היכולת לקרוא במקור טקסטים יהודיים, כפי שחלמו מגנס וחבריו, אלא משום ששהייתם הקבועה בארץ של עשרות אלפי יהודים מכל הזרמים תגביר ותעשיר את המגע בין האורתודוקסיה הישראלית לבין חלופותיה. עצם המגע הזה יסייע אם לא לאחות את הקרעים, לפחות להרפות את המתחים עליהם עמדנו בפרק השלישי.
לבסוף, עליית המרכז הרוחני החדש תמתן גם את השפעתו השוחקת של הסכסוך הישראלי-ערבי על הסולידריות היהודית. התלמידים שישובו מכאן לארצותיהם יבינו טוב יותר את מורכבות הסכסוך, ויהיו פחות פגיעים לתעמולה האנטי-ישראלית לה הם נחשפים כיום בקמפוסים משני צדי האוקיינוס האטלנטי.
מדינת ישראל ניסתה פעם לאמץ היבט אחד של הציונות הרוחנית. הניסוי התרחש בשלהי המאה שעברה, כאשר ישראל שרה למדינות ערב את חזון המזרח התיכון החדש. ישראל, כזכור, קיוותה להיות אור לגויים, בכך שתראה להם את הדרך לשגשוג כלכלי, לנאורות תרבותית ולחופש פוליטי.
השירה הזו, כזכור, נפלה על אזניים ערלות והסתיימה כטרגדיה, כאשר בפתח התרגום הערבי של המזרח התיכון החדש של שמעון פרס קבע המו"ל המצרי שהספר מוכיח את אמיתותם של הפרוטוקולים של זקני ציון "שהתגלו לפני כמאתיים שנה", והזהיר את קוראיו שהספר שהוא מוכר להם הוא צעד נוסף בדרכם של היהודים "להגשים את תכניתם הזדונית".
האכזבה שלנו, יורשי הציונים הרוחנים שכל כך קיוו למזרח תיכון חדש, דומה לאכזבה של אבות הציונות המדינית מכשלון שיווי הזכויות של יהודי אירופה במאה ה-19. הגדול שבאותם מאוכזבים היה הרצל, אבל הראשון היה ליאו פינסקר, שלנוכח הפוגרומים ברוסיה טען ב-1882 שעל היהודים להשוות את זכויותיהם בעצמם, על ידי הקמת מדינה.
באותה הרוח, על המדינה שלא הצליחה להביא אור לשכנים קרובים, להביא אותו במקום זה לאחים רחוקים.
