"עומר הרגיש שזו זכות עבורו להגן על ארץ ישראל ועל עם ישראל, ועכשיו תורו של עם ישראל להגן עליו", כך אמרה גניה צוהר, דודתו של החייל עומר נאוטרה החטוף בעזה, בדברים שנשאה בכנס "הפרט והאומה: מבט ציוני-דתי על סוגיית החטופים". הכנס התקיים במכון הרטמן בהנחיית ד"ר אריאל פיקאר, ובליווי של הפייטן נריה רפאל כנפו.

גניה ובן זוגה שי הקריאו מדברים שכתב אביב של עומר, רונן: "אחד הכאבים הכי גדולים שלנו היא העובדה שבשל חוסר ההסכמה בנוגע לדרך שבה נחזיר את החטופים, הצלחנו להתפלג פעם נוספת. האם לא למדנו שהאויב שלנו מבחוץ? האם לא למדנו שאין מקום לפילוג ולשיסוע? תחושת השותפות והביחד יוצרות מציאות, ואנחנו חייבים במציאות חיינו את השותפות, כי אנשים אחים אנחנו…

"עלינו מוטלת המשימה לחזק את המנהיגות הישראלית לראות מעבר לפחדים ולהאמין שהחלטה אמיצה ומעשים נחושים הם הדרך הנכונה והצודקת. כן, גם לקיום מצוות פדיון שבויים, וגם להכרעתם של אויבינו."

הרב בני לאו, ראש מיזם 929, התייחס בדבריו להלכה שלפיה הצלת חיים של אדם שקולים יותר מספק של אובדן חיים רבים. "אני אומר את זה בסימן קריאה, לא בסימן שאלה," אמר, "זו הלכה פסוקה. הלכה שאין מערערין עליה… וכשאנחנו מדברים על חטופים, קל וחומר שהמדינה מחויבת בהשבתם." הרב לאו הזכיר גם את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בעניין חטופי אנטבה, עוד לפני המבצע לשחרורם, שקבע שמותר לשחררם גם תמורת שחרור אסירים שיחזרו לפעילותם החבלנית.

ראש בית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, הרב אהרון ליבוביץ', אמר כי כרב קהילה הוא עסוק רבות בשאלה איך מתנהלים ביום-יום, ואיך מתפללים בימים האלה. הוא סיפר כי הוא אינו מסכים להסתפק בפרק תהלים אחד בסוף התפילה למען החטופים. לדבריו, יש להרבות באזכורים ובבקשות ובתפילות, כדי לא לתת מקום לאטימות הלב.  "כדי שנהיה חשופים," הסביר, "כדי שניקח אחריות ונעשה מעשים נדרשים שהפרשה העגומה הזו תתקרב לסיומה וכל חטופינו ישובו הביתה במהרה."

הרבנית כרמית פיינטוך אמרה בדבריה שהיא מתפללת רבות, אך שצריך גם לפעול מעבר לכך. היא ציינה שהציבור הציוני-דתי, שלפעמים נדמה שאינו מחובר מספיק למאבק למען החטופים, צריך גם הוא להיות בכיכרות וכי יש בכך עניין חשוב לחיבור החברה הישראלית ככלל. "אני רוצה להתייצב יחד," אמרה, "זו חובתנו."

מזכ"לית הקיבוץ הדתי, ד"ר שרה עברון, תושבת קיבוץ סעד שבעוטף עזה אמרה: "אנחנו ניצלנו, אבל נפשנו ולבנו שבורים וכואבים…  אחרי שגלינו לים המלח, חזרנו הביתה – לבית שלא יכול להיות שלם עד שישובו כולם".

היא הזכירה את "ברית הגורל" שחיברה את העם היהודי, אך ביקשה להדגיש גם את "ברית הייעוד" שהיא בין אדם לאלוהים, ושבה התורה תופסת מקום מרכזי כתורת חיים. "הברית היא כאן באדמה, ופניה הם פני אנשים שרואים בזולתם את צלם אלוהים… לראות אותם, לדאוג לחייהם ולהיות ערבה להם," סיכמה.