ר' נחמן מברסלב סבר כי "אמונה" איננה שכנוע פנימי בתפיסות דתיות אודות האל והעולם, תפיסות שהן לדעתו סטטיות ודוגמטיות מטבען. ד"ר רוני בר לב מתחקה אחר פירושו של ר' נחמן ל"אמונה": אופן התנהלות מסוים של האדם, תוך כדי מתן אמון בעולם ומעורבות עמוקה ובלתי פוסקת במציאות

ר' נחמן מברסלב (1772 – 1810), מההוגים היצירתיים והמפורסמים בעולם החסידי, עסק במושג "אמונה" באופן אינטנסיבי ויוצא דופן – הן בהשוואה להוגים חסידיים אחרים והן בהשוואה לכותבים יהודים בכלל. מושג האמונה מפותח ומסועף מאוד בכתביו, ועיון בו עשוי לאפשר הבנה כוללת של מערכת המושגים של ר' נחמן, המעצבת מחדש מונחים שגורים רבים במחשבה היהודית. אכן, כפי שהצהיר בעצמו, לדידו "העיקר הוא האמונה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, ה).

כדי להבין מהי "אמונה" עבור ר' נחמן, צריך קודם כל להבהיר כי מבחינתו האמונה שקיים אלהים, הבטחון שישנה השגחה אלוהית בעולם והידיעה כי מעשי האדם גוררים עמם שכר ועונש – כל אלו דווקא אינם נוגעים בעומק המושג "אמונה". אלו הם עקרונות סטטיים, תפיסות דוגמטיות של המציאות, שמבחינת ר' נחמן אינם מתארים את האמונה. ר' נחמן ממקם את האמונה במגרש אחר לחלוטין. לדידו אמונה אינה הנחת יסוד לגבי המציאות או "אמת" מסוימת שיש לקבל; האמונה היא אירוע, דרך התנהלות בעולם, אופן מסוים בו בני האדם עושים דברים. האמונה היא תנועה כלפי המציאות; היא אינה מופנית כלפי האל דווקא אלא מכוונת לעולם ולאדם.

אכן, ר' נחמן הביע התנגדות לתפיסות דוגמטיות של האמונה, כמו למשל לפרשנות המקובלת לרמב"ם על אודות קיומם של "שלושה-עשר עיקרי אמונה" שבהם נדרש האדם להאמין. ר' נחמן הסתייג מכך, כפי שניתן לחוש במשפט הפותח את הערך "אמונה" ב"ספר המידות" שלו: "צריך להאמין בדרך אמונה ולא בדרך מופת". ר' נחמן שולל את הזיהוי בין אמונה לבין "מופת" – הן מופת שכלי, כלומר הוכחה שכלית לקיום האל, והן נס או דבר פלא הגורם לאדם להאמין. במקום זאת, הוא מציע להאמין "בדרך אמונה". זו מבחינתו לא דרך סטטית וקבועה אלא התרחשות חיה ודינמית.

מהו טיבה של אותה התרחשות, של דרך ההתנהלות בעולם ב"אמונה"? כדרכו, ר' נחמן אינו מספק הגדרה חדה ובהירה, ועלינו לנסות ולגבש תשובה מתוך התייחסויות מגוונות המצויות בכתביו למושג האמונה. מן המכלול הרחב של הדרשות העוסקות בנושא ניתן להסיק שעבור ר' נחמן האמונה היא בראש ובראשונה אמון – אמון בעולם, באדם ובמציאות. בניגוד לדוקטורנות דתיות הנוקטות בפרקטיקה רוחנית של התעלמות מהעולם, השקטה של הקיום הגשמי ואיון עצמי ("קוויטיזם"), מתוך תפיסת המציאות הגשמית כאחיזת עיניים או ככזב, ר' נחמן קורא לתת בעולם אמון: לשהות במלוא האפשרויות שבו, להתעסק איתו, לפעול בתוכו, להיות ער אליו ומעורב בו.

לכן, אמונה מבחינתו של ר' נחמן היא נוכחות במציאות היומיומית, שהייה בה, שכינה בפרטי המציאות מתוך אמון בעולם. כך הוא קורא למשל את הפסוק "שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" (תהלים לז, ג) – האמונה מתבטאת בכך שהאדם שוכן בארץ, בוחר במציאות, שוהה בה ובתוכה. ר' נחמן מבקש מחסידיו להיות ב"משא ומתן" עם העולם – להיות עמו במגע תמידי, יומיומי; לקחת מהעולם ולהעניק לו. כך הוא מבין את הדרישה היהודית "לשאת ולתת באמונה" – לעסוק במשא ומתן, בהיבטים הקונקרטיים ביותר של המציאות, תוך כדי מתן אמון.

צילום: Simply Boaz

כך למשל, כשר' נחמן טוען כי "אמונה היא בחינת רפואה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, ה), כוונתו היא שעל האדם להאמין ברפואה, כלומר – להיות בקיא בפרטים הקונקרטיים של חכמת הרפואה, המתבססת לדידו על תרכובות עשבים: אלו עשבי רפואה יש, איך הם גדלים, איך יש להשתמש בהם, ועוד (אגב, מכאן עולה כי בניגוד לדעה הרווחת, ר' נחמן לא התנגד לרפואה כשלעצמה. הוא אמנם מתח ביקורת חריפה על הרופאים, אך זאת על-רקע תחושתו כי הם אינם מקצועיים מספיק במדע הרפואה). אפיון זה של האמונה עשוי אף להסביר מדוע ר' נחמן התעניין כל-כך בכל מה שקורה בעולם: באופנה, בגאוגרפיה, בפוליטיקה העולמית, בטכנולוגיה, ועוד. הסקרנות המפתיעה שלו כלפי "העולם שבחוץ" נובעת מתוך נקודת עומק דתי – הוא סבר כי המעורבות במציאות כפי שהיא לפנינו היא התנועה הדתית העמוקה והראשונית ביותר, היא היא ה"אמונה".

כמובן שבמובן עמוק, האמון בעולם הוא גם מתן אמון באל, שכן אלהים הוא שיצר את המציאות והוא גם נוכח בה. אך ר' נחמן אינו מתמקד בידיעה זו שאלהים קיים ונוכח במציאות, שכן הוא מכיר בכך שהחוויה האנושית הקיומית היא שהאל נעדר מן העולם ושהמציאות מנוכרת לאלוהות. בתורה מפורסמת שלו, העוסקת במושג "החלל הפנוי" (ליקוטי מוהר"ן, סד) ר' נחמן אף מצדיק את התחושות הללו וטוען כי אכן ברבדים מסוימים של המציאות האל אינו נוכח. אל מול חוויה קיומית זו, אין תפקידה של האמונה להכחיש ולטעון שבכל זאת ישנו אלהים; לא מדובר בזירת משפט, בהתגוששות של שכל לעומת חוויה או בכל סוג אחר של מאבק קוטבי. האמונה של ר' נחמן כלל אינה מבקשת לקבוע דבר על מציאות האל אלא עוסקת בהתנהלות בתוך המציאות הקיימת, מתוך מעורבות בעולם ומתוך זיקה עמוקה אליו. ה"אמונה" כפי שמבין אותה ר' נחמן מאפשרת פתיחות לאפשרות של מציאות האל גם במקומות מהם דומה כי הוא נעדר ואינה מתיימרת ליותר מכך.

אפיון זה של האמונה נכון גם להקשרים דתיים מובהקים, כמו התפילה. לדברי ר' נחמן, "אמונה היא בחינת תפילה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, ה), שכן התפילה שולחת את האדם להתערבב בעולם, לפשוט ידיים אל המציאות. במהלך התפילה האדם פוגש בחייו שלו, על סעיפיהם השונים –בריאות, פרנסה, משפחה, בטחון, וכדומה. במובן זה האמונה היא עצם הפנייה אל העולם, הערנות אל מה שמתרחש בו, המעורבות העמוקה בו.

מבחינת ר' נחמן, הקשר בין אמונה לתפילה אינו נובע מכך שהתפילה מחייבת אמונה בכך שהאל קיים ושהוא מקשיב לאדם ומשגיח עליו. למעשה, ר' נחמן סבר שלאדם המתפלל כלל לא מובן מאליו שאלהים אכן נוכח ומקשיב לו. זוהי חוויה חמקמקה, דינמית, שלא ניתן ללכוד אותה. לכן, בעוד תפילתו של האדם הדתי הממוצע מתנהלת בזמנים סדירים ובמקומות קבועים – מתוך ההנחה שהאל קיים ומקשיב לו כל הזמן – ר' נחמן שם דגש על התפילה המתחוללת פתאום, ברגע של חוויה חזקה של נוכחות. זו הסיבה בגללה הוא הנחה את חסידיו שאם עולה בהם צורך להתפלל, עליהם לעשות זאת מיד, גם במקום ציבורי בשעה לא מתאימה, כי לאחר מספר רגעים יסגר חלון התפילה ויעלם כלעומת שבא.