משבר הרעב האיזורי
בספרי "מאין באנו" הצגתי את התמונה לפיה עם ישראל העתיק נוצר משילובן של קבוצות שונות. סיפור השעבוד והיציאה מצריים מבוסס על קורותיה של אחת מהן, שעליהן אבקש להתחקות בשורות הבאות.
כדי לעמוד על הרקע ההיסטורי של היציאה ממצרים של אותה קבוצה, נבחן תחילה את הקווים ההיסטוריים הבולטים בתוך הסיפור המקראי על הירידה למצרים בימי יעקב וננסה למקם אותם על ציר הזמן.
הסיפור המקראי על יוסף מתאר רעב קשה מאוד שפקד את האיזור כולו למשך שבע שנים. מצרים עברה את הרעב בשלום כיוון שבעצת יוסף אגרו המצרים מזון שיכלכלם בשנות הרעב. מכל הארצות הגיעו למצרים לשבור שבר. אפשר להניח שמספר האנשים שהגיעו למצרים מן הארצות השכנות הרעבות היה עצום ורב.
והנה, קיים בידינו תיעוד על תקופת משבר של רעב ממושך, בעקבותיו נוהרים מהאיזור כולו למצרים כדי להשיג שם מזון. המשבר הגדול התרחש בשל שרשרת של שנות בצורת תכופות שבאו זו אחר זו, שחוללו רעב גדול באיזור רחב. רק מצרים היתה יכולה לספק פתרונות לרעבים שכן בה, באופן יוצא דופן, היה אוכל. המשבר הזה התרחש במעבר מתקופת הברונזה לתקופת הברזל, ונמשך בערך חמישים שנה; בהערכה גסה, מדובר בשנים 1225 לפני הספירה עד 1175 לפני הספירה.
המשבר התחיל בשנותיו האחרונות של רעמסס השני, הפרעה שהאריך ימים ומת כנראה בגיל 92. בנו של רעמסס השני הוא מרנפתח, וכבר עם עלייתו לשלטון, בשנת 1213 לפני הספירה, אנחנו מוצאים תיעוד לפיו הוא שולח ספינה עם חיטה אל ממלכת החיתים באנטוליה, טורקיה של היום, כדי להחיות אותם ולהצילם מרעב.
המשבר פקד איזור רחב מאוד, וכלל גם את יוון וסביבתה. התרבות המפוארת של הארמונות של מיקֶנֶה, ממנה יצאו הלוחמים שכבשו את טרויה, נהרסה לגמרי בתקופה הזאת. נדידה רחבת היקף התרחשה מאיי הים, מסרדיניה, מסיציליה ומיוון עצמה. במקביל, אנשים ירדו לים בסירות, חיו תקופה בים ושדדו את ערי החוף. גם ממלכת החיתים התפוררה בשל הרעב הממושך, וגם ממנה יצאו פליטים. כל אלו זרמו דרומה, ובדרכן הרסו ערים מפוארות. בשל המשבר העצום הזה החלו להגיע למצרים גלים גלים של פולשים מגויי הים ומאנטוליה, שבקשו לכבוש את מצרים ולהשתלט על מחסני התבואה שלה.
לקראת סוף תקופת המשבר האקלימי, סביב שנת 1175 לפני הספירה, בזמנו של רעמסס השלישי, התרחש נסיון פלישה חמור ביותר למצרים. כוח משותף של עמים שונים מגויי הים ניסה להיכנס למצרים, ורעמסס השלישי הדף אותם ויישב אותם לאורך החוף של ארץ כנען. כך נוצרו, בין השאר, ערי הפלישתים, שהיו אחד מגויי הים.
אם כן, רעב גדול כגון זה שנזכר בסיפור יוסף המקראי מוכר לנו כאירוע משברי שהתחולל סביב שנת 1200 לפני הספירה – עשרים וחמש שנים לפניה, עשרים וחמש שנים אחריה. אם ברצוננו למקם את יוסף בתקופה היסטורית כלשהי, עלינו להניח שהוא פעל בתקופה סביב 1200 לפני הספירה, שהיא תקופת הרעב הגדול.
מתי התרחשה יציאת מצרים?
מעקב אחר פרטים שונים בסיפור המקראי, בהשוואה לידיעותינו ההיסטוריות על התקופה, עשוי לשרטט קווים כלליים לתקופה ההיסטורית של יציאת מצרים, שהולמות את הממצאים לגבי הרעב הגדול.
בתחילת ספר שמות מתואר השיעבוד במילים "וַיִּבָן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס" (שמות א יא). העיר רעמסס ידועה לנו בַּצירוף "פי–רעמסס", כלומר "בית רעמסס", כמפעל בנייה של המלך רעמסס השני, שחי במאה השלוש-עשרה לפני הספירה. רעמסס השני, ששלט במצרים שנים ארוכות, הקים את פי-רעמסס כעיר בירה חדשה באזור של הדלתא המזרחית של הנילוס. לפי פסוקים אלו מתבקש אפוא להניח ששיעבודם של בני ישראל התחיל בימיו של רעמסס השני, בזמן כלשהו במהלך ימי שלטונו הארוכים במאה השלוש-עשרה לפני הספירה.
כזכור, כשאחי יוסף מגיעים מצרימה, יוסף מתלבט היכן לשכנם, מכיוון שהתנאים החקלאיים והתרבותיים במצרים אינם מאפשרים קיום לרועי צאן. רק הגיוני אפוא שהמצרים יקחו את מהגרי הרעב הללו וינצלו אותם לעבודות בנייה. הסיפור המקראי על שעבוד העבריים במצרים והפיכתם לפועלים בעבודות הבנייה של רעמסס מתאים ביותר לנתונים הכלכליים של תקופת הרעב הגדול.
ומה לגבי יציאת מצרים? לפי הסיפור המקראי, זו התרחשה לא בימיו של רעמסס השני אלא בתקופת אחד מיורשיו, שהרי על המלך המשעבד – קרי, רעמסס השני – נאמר: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם ויָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ" (שמות ב כג).
הדבר הולם את הנאמר תחילת סיפור היציאה ממצרים: "וַיְהִי בְּשַלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶך אֶרֶץ פְּלִשְתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג יז). כלומר, כשיוצא עם ישראל ממצרים הפלשתים כבר נמצאים באזור. ואכן, בתקופת רעמסס השני לא היו פלישתים באזור הזה. בזמן שלטונו של רעמסס השלישי, סביב שנת 1175 לפני הספירה, הגיעו הפלישתים למצרים מכיוון צפון מזרח, כלומר מהאזור של עזה וסביבתה, "ארץ פלישתים", ולחמו שם נגד המצרים (אמנם כבר בימי מרנתפח, שקדם לרעמסס השלישי, פלשו הפלישתים לאיזור, אך אז היה זה מן המערב, מכיוון לוב).
גם שירת הים נותנת ביטוי לכך שבזמן יציאתם של בני ישראל ממצרים כבר הייתה נוכחות פלישתית במה שמכונה "ארץ פלישתים": "שָמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְבֵי פְּלָשֶת אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוּ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יוֹשְבֵי כְנָעַן" (שמות טו יד-טו). אם כן, כשהתרחש האירוע כבר ישבו הפלישתים בפלשת. מבחינה היסטורית, הדבר מכוון אותנו שוב לתקופה של רעמסס השלישי.
אם כן, לפי הנתונים שבסיפור המקראי, השעבוד התחיל כנראה בשלהי שלטונו של רעמסס השני, והיציאה התרחשה כארבעים שנה לאחר מכן, סביב שנת 1175, בימי שלטונו של המלך סת-נ-חת' ובנו, רעמסס השלישי.
הסיפור המופלא של מנתון
יציאתם של בני ישראל ממצרים התרחשה בנסיבות, שניתן לשחזרן מתוך עדויות שונות – הן במקרא והן בתעודות מצריות עתיקות. ננסה לפסוע בזהירות, צעד אחר צעד, ולשחזר את האירועים. נפתח בתיאורו של מנתון, כוהן דת מצרי שפעל וכתב במאה השלישית לפני הספירה. דבריו על יציאת מצרים נשתמרו בידיו בתוך ציטוטים שהביא ההיסטוריון היהודי הידוע יוסף בן מתתיהו, יוספוס פלביוס, שחי בסוף ימי הבית השני.
אלו הם עיקרי הסיפור שמגולל מנתון: הוא מתאר כי מארץ כנען הגיעו ה'חיקסוס' (=השליטים הזרים) והשתלטו על מצרים. אחרי זמן מסוים הם גורשו ממנה בידי אחד הפרעונים חזרה לכנען. מנתון מספר כי אותם 'חיקסוס' התיישבו בירושלים, כלומר הוא מזהה אותם באופן ברור עם הישראלים.
בהמשך דבריו מספר מנתון על פרעה בשם אמנופיס שחשק לראות את האלים. יועצו אמר לו כי רק אם יטהר את ארץ מצרים מן המצורעים הוא יזכה לכך. אמנופיס אסף את כל המצורעים שבארץ מצרים ושיכן אותם בעיר העזובה אווריס, שהייתה קודם לכן בירתם של החיקסוס. המצורעים מרדו באמנופיס, והעמידו בראשם כוהן מצורע בשם אוסרסיפ, ששימש קודם לכן במקדש אל השמש בהליופוליס, היא "און" המקראית. אוסרסיפ נתן למצורעים דת חדשה, שהייתה עוינת את הדת המצרית. הם בזו לאלים המצריים ולחיות הקדושות המצריות, ושחטו אותן, צלו אותן ואכלו אותן. אוסרסיפ שלח שליחים אל מחוץ למצרים כדי להשיג לעצמו צבא עזר. הוא פנה לצאצאי החיקסוס בירושלים והם באו באלפיהם מארץ כנען לעזור לאוסרסיפ ולמצורעים. יחד הם יצרו כוח חזק והשתלטו על מצרים.
פרעה אמנופיס, שחשש שיזיקו לאלי מצרים ולחיות הקדושות, ציווה את הכוהנים להחביא את פסלי האלים במקומות מסתור והוא עצמו אסף אליו את החיות הקדושות מכל מצרים ונמלט איתן ועם חייליו לארץ כוש. את בנו סתי-רעמסס, שהיה ילד בן חמש באותו הזמן, הוא מסר לאחד מידידיו. המצורעים ובעלי בריתם מירושלים בזזו בינתיים את המקדשים המצריים, טימאו את פסלי האלים ושחטו ואכלו את החיות הקדושות. בהקשר זה מעיר מנתון כי אוסרסיפ, מנהיג המצורעים, שינה את שמו כשהתחבר אל הירושלמים, ושמו החדש היה משה. כעבור שנים יצא אמנופיס בראש צבא גדול מארץ כוש וחזר למצרים. יחד עם בנו רעמסס, שבגר בינתים, הוא נלחם בכוח המאוחד של המצורעים והירושלמים ורדף אותם עד הרי סוריה.
אם 'נסנן' מן העלילה הזאת את הפרטים שניכרת הטייתם מחמת שנאת ישראל, כגון תיאור משה ואנשיו כמצורעים – מתקבל סיפור על קבוצה שחיה במצרים, עוינת את הדת המצרית ומתנגדת לפולחן האלים המצרי ולהערצת החיות הקדושות. קבוצה זו מקבלת תגבורת שבאה מהצפון, מכיוון כנען, ויחד הם משתלטים על מצרים, עד שבא פרעה אמנופיס ובעזרת בנו רעמסס מסלק אותם ממצרים. בסיפור מעורבים אלמנטים דתיים ופוליטיים: ביזוי ופגיעה באלי מצרים ובחיות הקדושות לצד המאבק הפוליטי והצבאי על השלטון בארץ מצרים.
החוקר תומס רמר הצביע על כך שתיאורו של מנתון על הזרים שבאים מבחוץ ומתחברים עם הכוח בהנהגתו של משה מזכיר את המילים ששם המקרא בפי פרעה בתחילת הסיפור בספר שמות. פרעה מנמק את החלטתו לשעבד את בני ישראל במצרים, בחשש שיעשו יד אחת עם אויב חיצוני: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמָּנּוּ הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹנְאֵינו וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א י).
האם לעם ישראל היה צבא במצרים?
אם נפנה לפסוקים, נגלה כי לסיפור יציאת מצרים שבתורה יש למעשה שני פנים. מצד אחד, זהו סיפור על קבוצת עבדים מסכנים המשועבדים למפעלי הבנייה המצריים. קם להם מנהיג כריזמטי בשם משה, ובהנהגתו הם מצליחים לברוח ממצרים.
מנגד, יש בסיפור קווים שונים לגמרי. לעתים נראה כי כלל לא מדובר בבריחה אלא שעם ישראל מגורש, בשל חשש מפניו: "כִּי גֹרְשוּ מִמִּצְרַיִם" (שמות יב לט). יתרה מזאת, משה מנהיגם הוא דמות נערצת במצרים: "גַּם הָאִיש מֹשֶה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שמות יא ג). ובכלל, לא ברור אם מצבם של בני ישראל אכן עלוב כל כך. הם יוצאים ברכוש גדול, והמצרים מעניקים להם כסף וזהב וכלים (שמות יא ב-ג; יב לה-לו).
בהקשר זה, מעניין לעיין בפסוק נוסף שבו התקשו מאוד המפרשים וכבר תרגום השבעים הוציא אותו ממשמעותו הפשוטה: "וַחֲמֻשִים עָלוּ בְנֵי יִשְרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג יח). לפי פשט הדברים, מתאר הפסוק כי עם ישראל יצא ממצרים חמוש בכלי נשק. זהו למעשה צבא של חיילים! כיצד ייתכן הדבר? אם הישראלים היו עבדים מדוכאים, כיצד הגיעו לידיהם כלי נשק?
תיאור זה, של יציאה צבאית ממצרים, מהדהד גם בפסוק הבא: "וַיּסְעוּ בְנֵי יִשְרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵש מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף וְגַם עֵרֶב רַב עָלַה אִתָּם" (שמות יב לז-לח). המילה "רגלי" מופיעה עשר פעמים במקרא: פעמיים בהקשר של יציאת מצרים, ושמונה מופעים אחרים בהקשר צבאי-מלחמתי מובהק. "רגלי" הוא מונח המציין למעשה חיילים רגליים ומבחין אותם מחיל פרשים או ממרכבות. גם המספר שש מאות מופיע במקומות שונים בתנ"ך כמספר של יחידה צבאית, ונראה כי המספר התקני של גדוד חיילים היה שש מאות. תיאור הגברים יוצאי מצרים כ"שש מאות אלף רגלי" משמעו אפוא אלף גדודים של חיילים רגליים. השימוש החוזר במונח "צבאות" בקשר ליוצאי מצרים מחזק אף הוא את האופי הצבאי של היציאה ממצרים (שמות ו כו; יב יז; מא נא).
יתרה על זאת, גם התיאור "עֵרֶב רַב עָלַה אִתָּם" עשוי להצביע על הקשר צבאי. בניגוד לפירוש המקובל, לפיו "ערב רב" הוא אספסוף, תערובת של עמים שונים, בפסוקים אחרים במקרא מוזכר "ערב" בהקשרים צבאיים מובהקים, כחלק מן הגיבורים והסוסים והרכב (ירמיה כה יט-כ; יחזקאל ל ד-ה). מורי פרופסור משה גרינברג טען כי "ערב" הוא למעשה יחידה צבאית של שכירי חרב, כפי שמשתקף גם במונח האשורי המקביל "אורבי", Urbi, שפירושו חיל שכירים. מתוארות כאן אפוא שתי יחידות צבאיות שפעלו זו בצד זו: שש מאות אלף רגלי מבני ישראל, כלומר, אלף גדודים של חיל רגלים מבני ישראל, ובצידם גם מספר גדול של שכירי חרב זרים.
הפסוקים הללו מלמדים שיציאת מצרים לא היתה רק בריחה של עבדים שהיו משועבדים, אלא שהיה בה, לצד האלמנט של שחרור העבדים, גם אופי צבאי-מלחמתי: חיילים חמושים מבני ישראל ושכירי חרב זרים שבאו לעזור להם מבחוץ.
הפפירוס והמצבה
מעט קודם לכן פועלת באותו זמן המלכה תאוסרת. בשנת 1196 לפנה"ס מת בעלה, סתי השני, שהיה בנו של מרנפתח. לזוג היתה ככל הנראה רק בת אחת שמתה בילדותה כך שלא היה יורש ישיר לכסא. תאוסרת מונתה תחילה כעוצרת, בעוד על על כסא המלוכה הועלה ילד בשם סיפתח שזיקתו לבית המלוכה אינה ברורה. לאחר כמה שנים מת סיפתח ותאוסרת הפכה למלכה. אבל שלטונה של תאוסרת נמשך רק שנתיים-שלוש, שאחריהן מתרחש משהו מסתורי וחידתי להפליא. בתוך מצרים פורץ מאבק שבעקבותיו מגיעה השושלת התשע-עשרה לקיצה ועולה שושלת חדשה, השושלת העשרים, שהמייסד שלה הוא סת-נ-חת', אביו של רעמסס השלישי, אותו פגשנו לעיל.
בידינו שתי תעודות מצריות הקשורות לעניין המאבק הפנימי על השלטון במצרים. הראשונה היא "פפירוס האריס" – פפירוס ענקי באורך ארבעים מטר, ובו חלק אחד מהפאזל המסקרן. החלק השני, המשלים את התמונה העולה מן הפפירוס, נמצא במצבה שהציב סת-נ-חת' בעיר יֵב, או אלפנטינה, אי הפילים.
בפפירוס האריס מסופר כי ארץ מצרים הייתה מוזנחת, ולא היה לה שליט אחד מובהק. בכל איזור שלט פקיד או מלך מקומי, שרבו ורצחו זה את זה. בהקשר זה מוזכרות גם "שנים ריקות", שמרמזות אולי על משבר הרעב. אזי, מסופר כי "אירסו" השתלט על כס המלוכה. פירוש המילה "אירסו" הוא "מישהו שעשה את עצמו", כלומר, מישהו שעשה עצמו נסיך, שליט. עוד נאמר עליו שהוא היה "חרו", כלומר, מוצאו היה מסוריה, מכנען או מעבר הירדן, השטח המכונה במצרית "חרו". אותו אדם לא היה ראוי לרשת את כס הפרעונים והשתלט עליו שלא כדין. הוא לקח מיסים מכל הארץ, וביזה – יחד עם המצטרפים אליו – את האלים המצריים ומנע העלאת קורבנות במקדשים.
הפפירוס ממשיך ומספר על נקודת המפנה: כאשר שבו אלי מצרים לרחם על הארץ, הם הושיבו את בנם שנולד מגופם, להיות שליט – זהו סת-נ-חת', הפרעה המייסד של השושלת העשרים. סת-נ-חת' השליט סדר בארץ, הרג את בעלי הלב הרע שהיו במצרים וניקה את כס המלוכה של מצרים. הוא נלחם בזר שהשתלט על מצרים, סילק אותו מהכיסא ומן השלטון, ועלה למלוך במצרים.
התעודה השניה שבידינו היא המצבה שהתגלתה ביֵב, אי הפילים, והיא מתוארכת לשנת שלטונו השנייה של סת-נ-חת'. במצבה מסופר כי סת-נ-חת' ניקה את ארץ מצרים מאלה שהובילו אותה בכיוון הלא נכון והתעו אותה. הפחד אחז באויביו; הם ברחו כמו הדרורים שבורחים מפני הנץ ועזבו מאחוריהם כסף וזהב. קודם לכן שלחו אויביו של סת-נ-חת' כסף וזהב לאסייתים, במטרה להעזר בהם כצבא משלוח. אך סת-נ-חת' גרש את כולם מארץ מצרים, שעתה השתקמה ושבה לאלוהיה.
אם נחבר יחד את העולה מן המקורות המצריים מתקבלת התמונה הבאה: אחרי מותה של תאוסרת, בערך בשנת 1188 לפנה"ס, החלו שנתיים של מלחמה פנימית בתוך מצרים, בהעדר יורש מובהק. אזי קם מישהו ממוצא כנעני, סורי, והשתלט על הארץ. האיש בז לפולחן המצרי, מנע הקרבת קורבנות לאלים המצריים, ובקש להביא בעלי ברית ממקום כלשהו בסוריה, לבנון או כנען, תמורת כסף וזהב. כנגדו יצא לצלחמה סת-נ-חת', הפרעֹה החדש ומייסד השושלת העשרים. הוא נלחם בזר המשתלט ובעוזריו המצרים והאסייתים, והצליח לגרש אותם.
האם נשזרים הסיפורים יחד?
יש לנו, אם כן, שלושה קבצים של מקורות מסוגים שונים: דברי מנתון, שסיפורו השתמר בתוך כתבי יוספוס פלביוס; ספר שמות בתנ"ך; התעודות המצריות מהמאה ה-12 לפני הספירה. ברצוני לטעון שבשלושתן חוזר אותו סיפור בסיסי, על קבוצה בתוך מצרים שמבזה את הפולחן המצרי. היא מזמינה לה עוזרים מבחוץ, מהאזור של כנען או סוריה, אשר מגיעים למצרים ומתאחדים עמה. בכל הסיפורים נזכרים גם כסף וזהב שהאזרחים המצרים נתנו לזרים. הפרעה המצרי, שנאמן לדת המצרית, מצליח להתגבר על אותה קבוצה ולסלק אותה. לפי מנתון, לפרעה הזה היה בן בשם רעמסס, וייתכן אפוא שזהו סת-נ-חת' שבנו רעמסס השלישי ירש אותו.
לאור כל זאת, ברצוני להציע פרשנות חדשה, לפיה כל המקורות הללו משקפים אירוע היסטורי אחד. אני מבקש לטעון שיציאת מצרים התרחשה בשנה השנייה למלכותו של פרעה סת-נ-חת' – כנראה 1186 לפני הספירה. המנהיג הסורי הזה שעליו מדובר במקורות האלה, זה שבז לדת המצרית ומזמין לו שכירים מכנען או מסוריה או מלבנון, הוא משה שלנו. אכן, דומה שהפסוק על משה: "גַּם הָאִיש מֹשֶה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יא ג), מתאר את מעמדו ההיסטורי במצרים. משה באמת היה "גדול בכל ארץ מצרים", ועמדה לרשותו קבוצה של אנשים חמושים שעלו מארץ מצרים כמו גם חיל שכירים.
אחרי מותה של תאוסרת ראה עצמו משה – אשר ככל הנראה גדל והתחנך בתוך החצר המצרית והכיר אותה היטב – כמי שראוי לשבת על כס פרעה. רק מי שמעורה בחיים הפוליטיים יכול להגיע למעמד כזה, שמאפשר להשתלט על הממלכה ולהזמין חיל שכירים זר. אכן, השם משה-מסס הוא שם מצרי למהדרין, אבל, כפי שנאמר בפפירוס האריס, הוא ממוצא "חרו". לפי הבנתי, הוריו היו מן הקבוצה של בני יעקב שירדו למצרים בזמן הרעב והוא גדל בתוך חצר המלכות תחת חסותה של המלכה תאוסרת (האם תאוסרת חשוכת הבן היא היא "בת פרעה" שגידלה את משה?). כאשר מתה תאוסרת, משה ראה עצמו כזכאי להשתלט על החצר המצרית ועל הממלכה. לצורך המהלך הזה הוא יכול היה להשתמש בתמיכתם של בני עמו, בני יעקב, היושבים משועבדים במצרים ואחר כך לנסות ולהזמין גם תגבורת מבחוץ, אותם "ערב רב", צבא השכירים. במאבק בין שני הכוחות על השלטון בארץ מצרים, הפסידו משה ואנשיו. הם גורשו ממצרים ויצאו לכיוון ארץ כנען.
זהו אפוא הגרעין ההיסטורי של יציאתם מצרים, כפי שמשתקף מדבריו של מנתון, מהתעודות המצריות הקדומות, ומפסוקי המקרא.
מאמר זה מבוסס על הספר 'איך נולד התנ"ך' מאת פרופ' ישראל קנוהל, שראה אור לפני כשנה בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
