פרשת עקב: תכלית החיים – והאם זה באמת קל כל-כך?

יראת אלוהים, זה מה שהקב"ה מבקש מאיתנו נאמר בפרשת "עקב" - אבל בינינו, זה לא כל-כך מעט. זו כנראה הסיבה שעמנואל לוינס הגדיר את היהדות כ"דת של מבוגרים"

כך אומר משה לבני ישראל בפרשת "עקב":

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ?! כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.דברים י

אילו היה הניסוח כך, הכל היה בסדר:

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ.

המילים "כי אם" יוצר הקטנה, כלומר – מה זה כבר לירוא, ללכת בכל הדרכים, לעבד בכל הלב ובכל הנפש (עד מסירת הנפש), לשמור את המצוות ואת החוקים. זה מקומם. אתה יכול לצוות עליי לטפס על האוורסט, אבל לומר לי שזה כלום – זה מעליב. חכמים הקשו קושיה זו ונתנו לה מענה:

האם יראת שמים מילתא זוטרתא (=דבר קטן) היא?
כן, לגבי משה מילתא זוטרתא היא.
שאמר רבי חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו – דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול.  ברכות דף ל"ג עמוד ב'

אם אני איש עשיר ואתה מבקש ממני שעון זהב, זאת נראית לי מתנה קטנה. אם אני איש עני ואתה מבקש ממני עיפרון, זאת נראית לי מתנה גדולה. משה ראה את הדרישות האלה כקטנות, מפני שאמד אותן באמת המידה שלו עצמו. אך לגבי בני עמו אלה דרישות ענקיות. זאת איננה מחמאה למשה, שהיה אמור להיות מודע לאופן שבו דבריו נשמעים באוזני השומעים.

רבי יוסף אלבו [1380-1444] מחבר ספר העיקרים, עוסק בסוגיה באופן מרתק ומקורי:

והבן זה הפירוש בזה הפסוק כי הוא מופלג מאד, תוסר בו הקושיא שהקשו עליו כשאמרו אטו יראה מלתא זוטרתי היא, ותרצו אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא, ואין תירוץ זה מספיק, כי יש לבעל הדין לחלוק ולומר שאין ראוי שיאמר העשיר המופלג לעני שאין לו כלום, מה אני שואל מעמך כי אם אלף זהובים, לפי שאלף זהובים לעני דבר גדול הוא וקשה ההשגה, ואין העשיר מדבר בזה נכונה.מאמר ג' פרק ל"א

לאחר שדחה את תירוץ הגמרא, מתרץ רבי יוסף אלבו את הקושיה באופן אחר. על השאלה "מה ה' אלוהיך דורש מעמך" עונה התורה: הדרישה היא ליראה אותו. זאת דרישה גדולה מאוד, מכיוון שמדובר באיכות נפשית מופשטת וקשה להשגה. אך התורה אומרת שאופן היראה הנדרש איננו בתחום המופשט, אלא בתחום המוחשי של שמירת המצוות. בכך מתבצעת הקטנה של הדרישה הגדולה – ואליה מתייחס ה"כי אם". הפתרון מבריק, אך לא נראה לי שהוא מכוון לפשוטו של מקרא.

הרשו לי להציג לפניכם פתרון אחר. אקדים לו הקדמה אחת, שהיא שתיים. כך פותח אריסטו את האתיקה שלו:

כל אומנות וכל סוגיית מחקר, וכן כל עשייה ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למה שהוא טוב; בצדק הגדירו אפוא, את הטוב כאותו עניין שאליו שואף הכל.

אם יש, אפוא, בתחום מעשינו תכלית מה שבה רוצים אנו לשמה, ובשאר דברים למענה, ואם לא בכל דבר בוחרים אנחנו לשמו של דבר אחר (שאם כן, נגיע בדרך זו עד אין סוף, וכל שאיפה תהיה הבל וריק),  אם אמנם יש תכלית מעין זו, ברור שאין זו אלא הטוב והטוב מכל, והכרת התכלית הזאת, כלום לא תיוודע לה חשיבות עצומה גם לגבי חיינו, והיא תכשירנו לקלוע אל מה שדרוש, כקשתים שהמטרה לנגד עיניהם?

והנה אשר לשמו של מבוקשנו זה, כמעט שרווחת הסכמה כללית בין רוב בני האדם, שגם לדעת רוב בני האדם וגם לדעת המעודנים שבהם אין זה אלא האושר, ושום אדם אינו מבחין כלל בין חיי אושר לבין חיים טובים ומוצלחים. ואילו לגבי מהותו של האושר – חלוקות הדעות.אתיקה, ספר ראשון, א ב

אריסטו הוא זה שהמציא את התבנית שבה משתמשים היום יועצים ומאמנים, כי על האדם להגדיר בתחילה את התכלית. לאחר שהוא מגדיר את התכלית, הוא גוזר ממנה את האמצעים המובילים אליה. כל מעשה שלא מהווה אמצעי לתכלית, הופך למיותר וחסר משמעות. התכלית היא הטוב, ואריסטו מציב את התוכן – האושר.

הרמב"ם, תרגם את אריסטו ליהודית. כך הוא עשה גם ביחס לעיקרון התכלית האחת, וכך הוא כותב בפרק החמישי מ"שמונה פרקים", הקדמתו למסכת אבות:

צָרִיךְ לָאָדָם שֶׁיְּשַׁעְבֵּד כֹּחוֹת נַפְשׁוֹ כֻּלָּם לְפִי הַדַּעַת, כְּפִי מַה שֶּׁהִקְדַּמְנוּ בַּפֶּרֶק שֶׁלִּפְנֵי זֶה. וְיָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד תַּכְלִית אַחַת, וְהִיא: הַשָּׂגַת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, כְּפִי יְכֹלֶת הָאָדָם לָדַעַת אוֹתָהּ. וְיָשִׂים פְּעֻלּוֹתָיו כֻּלָּן: תְּנוּעוֹתָיו וּמְנוּחוֹתָיו וְכָל דְּבָרָיו מְבִיאִים לְזוֹ הַתַּכְלִית, עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בִּפְעֻלּוֹתָיו דָּבָר מִפֹּעַל הַהֶבֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: פֹּעַל שֶׁלֹא יָבִיא אֶל זֹאת הַתַּכְלִית. וְהַמָּשָׁל בּוֹ: שֶׁיָּשִׂים הַכַּוָּנָה בַּאֲכִילָתוֹ וּבִשְׁתִיָתוֹ, וּמִשְׁגָּלוֹ, וּשְׁנָתוֹ וִיקִיצָתוֹ, וּתְנוּעָתוֹ וּמְנוּחָתוֹ – בִּבְרִיאוּת גּוּפוֹ לְבָד. וְהַכַּוָּנָה בִּבְרִיאוּת גּוּפוֹ – שֶׁתִּמְצָא הַנֶּפֶשׁ כֵּלִים בְּרִיאִים וּשְׁלֵמִים לִקְנוֹת הַחָכְמוֹת וּקְנוֹת מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וּמַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לַתַּכְלִית הַהִיא.

העיקרון הצורני נותר על מקומו, התוכן שונה. במקום להציב כתכלית את האושר, הוא מציב כתכלית את השגת אלוהים. בעיניי, צריך לקרוא את פרשתנו לאור התבנית הזאת. היא מציבה בפני האדם את התכלית, התכלית אינה האושר ואף לא השגת אלוהים, אלא יראת אלוהים.

מהתכלית אנחנו גוזרים את האמצעים המובילים אליה, ואלה הם החוקים. מימוש החוקים מוביל לקראת התכלית – יראת אלוהים.

ואם ישאל השואל – ומה עם המילים "כי אם"? מה פשר ההקטנה? אני מציע לקרוא את ה"כי אם" כתרגיל פדגוגי. כשאומר משה "כי אם", מתכוננים השומעים לדרישה קטנה. אלא שאז מגיעה הדרישה, והיא גדולה וחמורה ומקיפה את החיים כולם. היא מציבה תכלית, ומערכת מקיפה של אמצעים המובילים אליה. יתירה מזו, כל מעשי האדם שאינם אמצעי למטרה הזאת, הופכים לחסרי משמעות. השומע מבין, שהדרישה של משה איננה "מילתא זוטרתא". משה מציב דרישה תובענית, הקוראת לארגון מחדש של החיים כולם.

הפילוסוף לווינס עמד על התכונה הזאת של התורה. הוא הגדיר אותה כ"דת של מבוגרים", ואת דרישותיה כ"קשות":

חיינו פעמים רבות הם רפוסים וכאוטיים. אנחנו טועים בין שבילי החיים, "מתברברים" במסענו. התבנית האריסטוטלית בווריאציה החילונית שלה השמה כתכלית את האושר, או בווריאציה הדתית שלה השמה כתכלית את יראת אלוהים או את השגתו, מאפשרת לצור לחיים תבנית מסודרת ומתוחה. יש מחירים לתבנית שכזאת, לעיתים היא מעייפת ולא מאפשרת לעשות דברים "סתם". כמו ביחס לכל דבר, דרוש שימוש מבוקר בה המאפשר גם להרפות ממנה מעת לעת. ובכל זאת, זאת הדרך לגאול את האדם מסתמיות חייו, לנסוך חדווה וויטאליות למסע היום-יומי שבו אנו צועדים.

השארת תגובה