משה מכין את העם לכניסה לארץ ישראל. חלק מההכנה היא ההבחנה בין ארץ מצרים, שממנה באו, לבין ארץ ישראל, שאליה הם הולכים:
כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה
ההשקיה בארץ מצרים מובטחת, על פי האפשרויות שהטבע העמיד לרשותה. המשמעות התיאולוגית של הביטחון הזה היא שעיני ה' אינן בארץ מצרים. לעומת זאת, בארץ ההרים והבקעות התלויה במטר השמים ולא במערכת השקיה המסתעפת מנהרות ונחלים, עיניו של ריבונו עולם נעוצות.
בדרך כלל נוהגים לראות את המאמין כמי שחי בעולם בטוח יותר, בעוד שמי שאינו מאמין מטולטל בעולם כאוטי וחסר ודאות. על פי תמונה זו, האדם שאינו מאמין לא יודע אם העתיד צופן לו טוב או רע, האדם המאמין – חיוך נסוך על שפתיו תמיד, והוא משוכנע שיהיה טוב. רש"י בעקבות התלמוד מפוגג את האשליה הזאת: "תמיד עיני ה' אלוהיך בה. לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזרות, עיתים לטובה ועיתים לרעה".
לפי זה, האדם שאינו מאמין שרוי בביטחון יחסי של "עולם כמנהגו נוהג" ועולמו של המאמין פחות יציב מכיוון שאלוהים הוא אישיות המגיבה לעיתים כך ולעיתים אחרת. האם העתיד יהיה טוב או רע? אין ודאות לנוכח עיני ה'.
כדי להתבונן בנקודה זו, בואו וניזכר בדברי רבי עקיבא במסכת אבות:
הכול צפוי, והרשות נתונה; ובטוב העולם נידון. והכול לפי רוב המעשה, אבל לא על פי המעשה.
ההיגד "הכול צפוי, והרשות נתונה" משך אליו המוני מפרשים מאז שנאמר ועד ימינו. ישנם שני ענפים בפרשנות, והם נחלקים ביניהם בפירוש הביטוי "צפוי".
הענף האחד בא לידי ביטוי בהיר בפרשנותו של הרמב"ם:
כל מה שבעולם ידוע אצלו יתברך והוא משיג אותו, והוא אמרו 'הכל צפוי'. ואחר כך אמר, לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח, כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים, אין העניין כן. אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה, והוא אמרו 'הרשות נתונה'. רצונו לומר: כל אדם רשות נתונה לו
הרמב"ם מפרש "צפוי" כ"ידוע מראש", וכתוצאה מכך נוצרת סתירה בין "הכל צפוי" לבין "הרשות נתונה", כפי שמורה הרמב"ם ב"יד החזקה":
שמא תאמר והלוא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה: ידע שזה צדיק או רשע, או לא ידע; אם ידע שהוא יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו.
היו שפרשו אחרת. הנה כך מפרש הרשב"ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן, 1444-1361, מגדולי רבני אלג'יר): "כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים, הקדוש ברוך הוא צופה ומביט".
כך גם רש"י מפרש: "כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים, צפוי וגלוי לפני הקדוש ברוך הוא".
פרשנים אלה ועוד אחרים, מפרשים "צפוי" לא כ"ידוע מראש", אלא "נראה". על פי פרשנות זו אין סתירה בין שני חלקי ההיגד, אלא כל מעשי האדם נראים – בזמן הווה – על ידי הקדוש ברוך הוא, והרשות והבחירה בידיו של האדם אילו מעשים לעשות. הפרשנות השנייה נראית לי יותר מהראשונה. אני בוחר בה, ומבקש להתבונן בשאלה ביחס אליה.
ראינו כי על פי פרשנות זו אין סתירה בין "הכל צפוי" ובין "הרשות נתונה", אבל האם יש יחס חיובי בין שני החלקים? האם מפני שהכל צפוי הרשות נתונה, או שאין קשר סיבתי בין שתי העובדות?
את היחס בין הכרח לבחירה הגדיר הפילוסוף קאנט כאנטינומיה. כלומר, סתירה מובנית בתודעה האנושית. מצד אחד אנחנו מוכרחים לחשוב שכל דבר כפוף למערכת סיבתית. זאת התוכנה שלנו, אי אפשר לחרוג ממנה. מצד שני, אנחנו מוכרחים לחשוב שאנחנו בני חורין. אין לנו אפשרות לחשוב שכל מה שאנחנו עושים הוא הכרחי.
אולי הפרשנות השנייה מפלסת לנו דרך בין שני חלקי הסותר הללו. נכון הדבר שהאדם, כמו יתר כל הישים, כפוף למערכת סיבתית. בעת החדשה חשף פרויד בגאוניותו את מרכיביה של המערכת הזאת ואת שורשיה בילדות המוקדמת של כל אדם ואדם. אבל כשיש מישהו שמסתכל עלינו, שרואה אותנו, או אז אנחנו פורחים כמו פרח. פתאום נפרשות הכנפיים שלנו, ואנחנו מצליחים לחלץ את עצמנו מהמערך הסיבתי. פתאום אנחנו בני חורין, יכולים לומר – את זה אני רוצה! העין הזאת יכולה להיות עינו של ריבונו של עולם, יכולה להיות עינו של הורה, ויכולה להיות עינו של אוהב. מכיוון שהכל צפוי, לכן הרשות נתונה.
נחזור לפרשת השבוע שלנו. ארץ ישראל אינה כארץ מצרים. היא לא כפופה למערכת סיבתית צפופה. למטר השמים תשתה מים. על פי קריאתנו, לא מפני שלמטר השמים תשתה מים היא שונה ממצרים, אלא מכיוון שעיני ה' בה היא שונה. אלוהים מסתכל עליה, ועל כן פתוחים בה מרחב של חוסר ודאות שהיא התנאי ההכרחי לחירות וליצירה עצמית.
