בשנים האחרונות נתקלתי לא פעם בתמיהה של חברים מהשמאל ביחס לבחירתי לגור בשדרות, כפעיל שמאל ובעבר גם מתמודד במפלגת שמאל. אני לא מרגיש מבודד? מותקף? מסומן? והתשובות היו: לא. לא. ולא. הפוך ממש. דווקא המגורים באזור שבו למעלה מ-80% מצביעי ימין הפכו עבורי את החיים בשדרות למעניינים יותר.
נדמה שאנחנו בעידן של מות הדיאלוג. אם זה בגלל הרשתות החברתיות, כפי שגורס מיכה גודמן; ואם זה בהשפעת האמריקאים ושאר דמוקרטיות ליברליות קורסות. אנחנו בשיתוק רעיוני ופוליטי, באפס יכולת להתדיין ולהתפשר. יש התבצרות בשני מחנות, שנדמה שאפילו לא קשורה דווקא לימין ולשמאל. נראה כאילו תמיד ימצאו שני מחנות שאין להם שום רצון ויכולת להתדיין ברצינות.
כך, התגובה הראשונה של יו"ר האופוזיציה להודעה על קיום מסיבת העיתונאים של יריב לוין היתה "אנחנו נבטל את כל מה שיוחלט כשנעלה לשלטון". ההחלטה הראשונה של שרי האוצר והחינוך החדשים היתה לבטל את הרפורמות שאישרו קודמיהם רק לפני שנה וחצי. טירוף מוחלט.
את התרופה למצב הזה פיתחנו כבר לפני אלפי שנים. אנחנו עם שנושא תבונה עמוקה ביחס למחלוקת. במובנים מסוימים, זה הגרעין שלנו וזה ביקוע הגרעין שלנו, מה שיצר את התלמוד ואת התרבות הענפה סביבו. ביהדות מופנמת המחלוקת כמתח בריא ומפרה, כחומר הגלם שיכול להדליק ולהניע אש פרטית, קהילתית וציבורית.
'תנורו של עכנאי', הסיפור על ריש לקיש ורבי יוחנן, ומחלוקת בית הלל ובית שמאי – כל אלו הפכו לקלישאה של עולם ההתחדשות היהודית, אבל אלו קלישאות חשובות מאוד. הן מבטאות את הצורך במחלוקת, את ההכרעה הארצית ליצור אמת לשעתה מתוך השקלא וטריא של בית המדרש; הן מעניקות כלים או לפחות קריאות כיוון לניהול מחלוקת בריאה ומפרה.
אמנם ידענו גם מחלוקות הרסניות. גם בהן אנחנו מצטיינים. יש בנו את האש המחממת ואת האש השורפת, את המחלה והתרופה. אנחנו נעים בין השתיים בהתאם למציאות חיינו ולכוחות הגוברים בקרבנו.
בישראל של 2023 אנחנו במצב מאוד מעניין, במובן המזעזע של המילה.
היו לנו בעבר מחלוקות עמוקות יותר מאשר היום. דוגמא מהעבר היא המרד הגדול, שהביא לחורבן הבית השני, או לפחות הקל עליו, אולם יש מספיק דוגמאות גם ממאה שנות הציונות האחרונות, בהן ידענו מחלוקות רבות: המאבק המפוצל בבריטים, ההחלטה על קבלת תכנית החלוקה, ההכרעה להכריז על המדינה, פרשת אלטלנה, פולמוס השילומים, מלחמת יום הכיפורים, הפנתרים השחורים, המהפך הפוליטי, הסכם אוסלו, רצח רבין, תכנית ההתנתקות. אבל בכל אלו לא היו תחושות קיטוב, ניכור וייאוש כפי שקיימת כיום.
הפתרון אמור היה להיות מובן מאליו: אינספור ארגונים, מכונים ומעגלי השיח כמו אלו שהלכו והתרבו שאת מאז רצח רבין. קבוצות מגוונות של ערבים, מזרחים, חרדים, נשים, להט"בים, יוצאי אתיופיה, דוברי רוסית, בדואים, מתנחלים, קבוצות שמגלות ש"כולנו בני אדם" על אף המחלוקות. מעגלים שעוברים תהליך בו ההתבצרות בעמדות הסטריאוטיפיות מתמוססת לטובת דיאלוג עשיר וחברויות שאינן מובנות מאליהן.
אני פעיל בתוך המרחבים הללו במשך שנים. הובלתי קבוצות כאלה בפדרציית סן פרנסיסקו, למדתי הנחיית בתי מדרש עם נשים דתיות, השתתפתי בקבוצות שיח ודיאלוג לרוב. גם בית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, בו אני לומד, מתבסס על תפיסה דיאלוגית לטובת חיבור של קשת רחבה של אמונות וזרמים יהודיים.
אני מאמין בפרויקט הדיאלוגי ושחקן נלהב בתוכו. אולם יש בו בעיה יסודית.
מדובר, במקרה הטוב, בעשירון דיאלוגי. מפגש בין חזקים, בין פריבילגיים. כאלה שיכולים להרשות לעצמם, שיש להם את הזמן והפנאי, שמקבלים מלגות או גיבוי נדיב ממקומות העבודה שלהם. אנשים שהמשותף הבסיסי שלהם הוא זה שמאפשר מראש את החיבור ביניהם. מדובר באותם אלפי אנשים המהווים את הבסיס לרוב תכניות המנהיגות, מעגלי השיח וקבוצות הדיאלוג.
מי נשארים בחוץ? רוב רובם של הישראלים. הם נותרים מחוץ למעגל לא בגלל חוסר סובלנות או קנאות יתר, אלא בגלל נסיבות החיים. זהות פריפריאלית חסרת הון תרבותי נחשב, לצד עיסוק בהשרדות כלכלית, לא מאפשרים חיבור משמעותי לדיאלוג הנכסף.
ללא התרחבות של מעגלי הדיאלוג נגזר על הפרוייקט להיות אקסלוסיבי ואליטיסטי. ללא ראייה של מי ומה נשאר בחושך אין אפשרות אמיתית לניצחון הדיאלוג. ללא כלים חדשים שיחזירו את השיחה ממערכות החינוך הפורמליות והלא פורמליות (שם ההשתתפות בפריפריה היא פחות משליש ביחס למרכז הכלכלי והגיאוגרפי) אל המוקדים יומיומיים של החברה הישראלית – אל השכונות והערים, אל האזורים שלא זוכים בישראל לייצוג פוליטי, אל הכנסת ומשרדי הממשלה וכן אל כלי התקשורת השונים – נגזר על הפרויקט להישאר תחום בעשירון דיאלוגי מובחן וחסר יכולת השפעה מספקת.
כל פעולה דיאלוגית חייבת לשאול את עצמה: האם מדובר בהמשך התעגלות והתחברות בתוך העשירון, סוג של תחביב אינטלקטואלי, או שמתרחשת כאן פריצה והרחבה של מעגלים. בשנים הקרובות השאלה הזו תהפוך קריטית לא רק לאפשרות ההשפעה של הפרויקט הדיאלוגי אלא לעתידה של החברה הישראלית בכלל.
למעלה מעשרים שנה אני עסוק בשאלות המקבילות הללו: כיצד מייצרים שוויון הזדמנויות כלכלי- חברתי בישראל וכיצד מעמיקים ומחזקים את הדיאלוג והערבות הישראלית לכולן ולכולם. אני מציע שהשאלות הללו קשורות באופן עמוק. מי שמבקש לפרוץ את גבולות העשירון הדיאלוגי חייב להיות שותף של ממש במאבק לצמצום פערים ושוויון הזדמנויות בין פריפריות ומרכז בישראל. מי שמבקש לפתוח את בתי המדרש ואת השולחנות העגולים לאלה שנמצאים מחוצה להם, באופן רציני ואחראי, חייב לתמוך בהורדת חסמים להשתתפות בני פריפריות בתנועות נוער, בהרחבת המקומות לבנות הפריפריות במכינות קדם צבאיות ובמסגרות שירות קהילתי למגוון רחב של אוכלוסיות, ביצירת חינוך חינם אמיתי, בהעמקת רשתות הרווחה לחיים בעוני ובהשקעה דרמטית של המדינה בחינוך ובבריאות בפריפריות.
בשנים האחרונות זכיתי להיות חלק מוביל מבנייה של תנועת הפריפריות. התשתית לתנועה הזו, שהולידה מתוכה צעדת שוויון בהשתתפות אלפי צועדים, עם קואליציה של למעלה משלושים ארגונים מובילים, נבנתה במפגשים בשכונות וביישובים המוחלשים בישראל. נפגשנו בחורה, בנווה שאנן בתל אביב, בקרית שמונה, בכרמיאל, בקטמונים בירושלים, בנתיבות, ברהט וביישובים רבים נוספים. המפגשים הללו תמיד הפתיעו לטובה וחשפו כמה דיאלוג כזה הוא משמעותי וחשוב. הם גם לימדו אותי כי תרבות של דיאלוג עמוק ומשפיע עשוייה להיבנות רק על בסיס של עבודה משותפת על התנאים החומריים, הרוחניים והתרבותיים של קהילות הנמצאות מחוץ לעשירון הדיאלוגי.
מדובר בתנאי הכרחי ממש כדי לשמור על המחלוקת לשם שמיים ולהמשיך לקיים אותה. המשך ההתעלמות מעדר הפילים שבחדר ישאיר אותנו בפינת התחביב, רק עם מי ומה שבאור מבלי אפילו לנסות לראות את מי ומה שבחושך. כאשר העשירון הדיאלוגי יתגייס למשימות הללו ייפגשו המדרש והמעשה יחד, ויוכלו להניע קדימה את החברה הישראלית מנקודת השבר העמוקה שכולנו נמצאים בעיצומה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
