מי מכם ששהה במדבר למשך מספר ימים מכיר את חווית הלילה במדבר, את הצורך האנושי להיות קרוב למחנה האנושי שלצידך. מי שמעז לצאת מהקבוצה ולשוטט לבדו במדבר בלילה מזמין פגישה עם הפחדים הקמאיים ביותר שלו. השקט של המדבר, העובדה כי אין עצים להתחבא ביניהם, בעלי החיים המשוטטים במדבר ובעיקר הנחשים שקשה לראותם בחשיכה – מחדדים את החושים כמו גם את הפחדים. לא סתם נדרשו נביאים כמו משה, אליהו, ישו ומוחמד לצאת אל המדבר כחלק מממסע הבגרות הרוחני שלהם, ולא בכדי נטו כת האיסיים ואבות ואימהות המדבר הנוצריים אל חיי המדבר.
פרשת במדבר מלמדת כי בני ישראל נעו במדבר בארבע קבוצות בנות שלושה שבטים כל אחת. שתיים מהקבוצות הובלו בידי בני לאה (יהודה וראובן), אחת הובלה על ידי שבטי רחל, שגם היו חברים בה (אפרים, מנשה ובנימין) והקבוצה הרביעית, של שלושה שבטים מבני השפחות, הובלה בידי שבט דן. מהתאור אנו למדים כי גם בשעה שהשבטים יצאו ממצרים והפכו לעם נשמרה החלוקה החברתית בין שבטי האימהות לשבטי השפחות.
הרבנים בישיבה החרדית בה למדתי נימקו כי השמירה על בני לאה, בני רחל ובני השפחות בנפרד אינה נובעת ממניע של גזענות אלא מרצון לשמר את "המנהגים המיוחדים" השייכים לכל עדה ועדה. כך גם הם הסבירו לנו, בני הישיבה, מדוע למרות שאין איסור על אשכנזי להתחתן עם אישה מזרחית, לא ראוי שננהג כך. אלו שניסו לערער על אותה הנחה נענו בתשובה החרדית הנוקשה ביותר: "ספאסט נישט" (לא שייך) – לא מתאים שבני השפחות ובני האימהות יגורו זה לצד זה, ולא ראוי שבחור ישיבה אשכנזי יתארס לבחורת סמינר ספרדית/מזרחית.
שבט דן, בן השפחה, נבחר לא רק להוביל את שבטי השפחות אלא גם להיות המאסף של מחנה בני ישראל כולו. חברי השבט היו מביטים מדי לילה באורות של השבטים האחרים מלפנים, וכאשר הביטו לאחור חוו את אימת חשכת המדבר. בני שבט דן מוצבים בצד צפון, שאפשר לפרשו גם מלשון הצפנה, החבאה – הם אלו הנושאים את כל מה שהאנושות מחביאה בחשיכה; את הלא-מודע, את הפחדים והתשוקות האסורים.
הפרשנים מבקשים להעניק פשר לבחירה זו בשבט דן. הם נוטים בדרך כלל לפרש ששבט דן הוא שבט בעייתי במיוחד, או לפעמים הפוך – שהוא שבט כל כך מיוחד שרק הוא מסוגל למלא את התפקיד הקשה של המאסף. כך למשל בעלי התוספות (המאה ה11) ורבי יעקב בן אשר (המאה ה13) מסבירים שבני שבט דן סירבו להיפרד מהמסורת הפגאנית שאימצו במצרים, כאשר האל היהודי זנח אותם לעבדות, והמשיכו לשאת איתם את פסל מיכה במדבר. בתגובה, האל הוציא אותם אל מחוץ למחנה המוגן, שם פגע והרג בהם עמלק. לבסוף נקבע כי שבט דן ישהה בתוך המחנה, אך כמאסף.
מן הצד השני, מדרשים אחרים משבחים את שבט דן ורואים בו כמקביל לשבט ההנהגה יהודה – הוא המוביל את העם העברי מדרום. לטענתם התקיימה מערכת יחסים עמוקה בין שני השבטים, דבר המתבטא בין השאר בשמו של מנהיג שבט דן – אחיעזר, הנדרש כאח (ליהודה) לעזרה. במסכת סוטה מוסיפים בשמו של רבי יצחק כי השכינה בחרה להיות בסוף המחנה עם בני שבט דן.
לדעתי פרשנויות אלו אינן לוכדות את מבנה העומק של הדנ"א התרבותי של שבט דן, ולשם כך אני מבקש להבין את השבט באמצעות חיבור לרגש של המאסף. אני חוזר למסעות שלי בצבא, כאשר הפחד שלנו כחיילים מאימת המדבר גרם לנו להתחבר זה לזה ולתפקד כגוף אחד, וכך למנוע ממי מאיתנו לחוש שהוא האחרון, המאסף במחנה. יתרה מזאת, בספר 'בכור שור' (המאה ה-12) מתאר ר' יוסף בכור שור את תפקידו של מאסף המחנה:
"מאסף לכל המחנות": דכל אדם משאר דגלים שהיה לו לאחר על שום דבר ולא היה יכול ליסע על דגל שלו, מתעכב עם דגל דן שהיה אחרון, כי יותר לא יוכל לאחר שלא ישאר יחידי. ולכך קורא לו "מאסף לכל המחנות", שמכל המחנות היו מתערבים עמו.
במהלך הצעידה במדבר של בני ישראל, היו אנשים מכלל השבטים שלא הצליחו לצעוד עם השבט אליו השתייכו, מסיבות פיזיות או נפשיות. לאט הם נדחקו משבטיהם, שסירבו לקבל אותם ביניהם. את ביתם הם מצאו מאחור, בין בני שבט דן. מכאן שהמאסף אינו רק מגדיר את גבולות המחנה אלא גם אוסף אל תוכו את אילו שנושרים מהמיינסטרים.
על מנת למלא את תפקידם, בני שבט דן היו צריכים לרכוש תכונות אופי מסויימות. הם צריכים היו להיות מסוגלים לקבל את קיומה של קשת התכונות האנושיות, גם תכונות שהחברה מסרבת להכיר בהם. אין דבר אנושי שנחווה כזר לשבט דן.
רבי נחמן מברסלב קבע כי שבט דן, השבט המאסף, מקביל לעם העמלקי, זה שנהג לזנב באומות אחרות, ולפגוע בחלשים שבהם (ליקוטי מוהר"ן, נו ב):
וּכְנֶגֶד מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה יֵשׁ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, הַיְנוּ מַלְכוּת הָמָן עֲמָלֵק… וְזֶה לְעֻמַּת זֶה, כִּי מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה הוּא בְּחִינַת מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת… בְּחִינַת מַחֲנֵה דָּן שֶׁהוּא מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת
אם ננסה להבין זאת על פי האפיון שהצענו לשבט דן, נוכל להציע כי גם לעמלק וגם לשבט דן היתה משותף הכשרון לזהות מי מהסובבים נמצא במקום של חולשה, חולשה שהחברה מסרבת להגן ממנה. לא כולנו מסוגלים לזהות את אותה החולשה, ואילו החשים בכך יכולים לנהוג באחת משתי הדרכים: הראשונה היא לנצל את החולשה האנושית ולהשתמש בה כדי לפגוע. כך נהג עמלק, שראה בחלשים טרף קל. השניה היא לזהות את החלשים ולהזמין את החלש להיות חלק מהמחנה שלהם, כפי שנהגו בני שבט דן.
בהמשך דבריו מצטט רבי נחמן את הפסוק "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא" (קהלת יב יג) כדי להסביר את ההבחנה בין עמלק לבין שבט דן: האחרונים ראו (כך הוא דורש את המילה 'ירא') את האלוהים שבצלם האנושי גם כאשר האדם התקשה לראות את האלוהי שבו. לעומת זאת, עמלק זיהו את הרגע החלש שבו העם היהודי היה במצב של "לא ירא אלוהים", כלומר שלא היה מסוגל לראות את צלם האלוהים שבו, והם נצלו זאת.
מדרש במדבר רבה מתאר כי כל אחד מארבעת השבטים שהובילו את העם הישראלי (יהודה, ראובן, אפרים ודן) לווה על ידי מלאך שחיזק אותו במשימה שעמדה לפניו. המלאך ששכן עם מחנה דן היה אוריאל – אור האל. בני שבט דן העזו לחיות בתוך החשיכה הפיזית והרוחנית ובכך אפשרו לכל הנחשלים של השבטים האחרים למצוא משכן ובית עימם. בזכות אותה בחירה הם זכו לאור האלוהי, אוריאל, וצירפו אותו לדנ"א השבטי שלהם. דווקא חברי שבט דן, בני השפחות, הם שיכלו לראות את צלם האלוהים שבאדם ובטבע בכל עת שיחפצו.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
