בפרקים הקודמים ניתחתי את הפרשנות המרחיבה למושג "לשם שמיים". עתה נפנה לפרשנות המצמצמת של מושג זה, שפותחה כביקורת על הפרשנות המרחיבה.

בביקורת ישירה על הרב אליעזר דייטש, כותב הרב מאיר אריק:

הסברא, שכתב בשם תשובת 'פרי השדה' [=הרב אליעזר דייטש], כיוון דדר עמה גם מעיקרא בפרסום הרי לא נחסר לה כלום, ואין לתלות 'לשם אישות' – אין בזה כדי סמיכה. דייתכן דהבועל רוצה לדור עמה בכבוד ולא בהפקרות, ומשום הכי היא באה להתגייר. שו"ת אמרי יושר, חלק א, סימן קעו

לפי הרב אריק די בכך שיש אפשרות שהבועל רוצה להשיג תועלת חיצונית – "לדור עמה בכבוד ולא בהפקרות", כדי לשלול את הפרשנות המרחיבה שהגיור הוא לשם שמיים.

ביקורת זאת בעייתית. ראשית גם הרב אריק מודע שהתועלת החיצונית הנוספת היא רק אפשרות – "דייתכן דהבועל רוצה לדור עמה…". אבל אפשרות זו אינה יכולה לשלול  את האפשרות ההפוכה, שלפיה ייתכן שהמניע של האישה הוא גם לשם שמיים. מניתוח זה עולה שהרב דייטש והרב אריק חולקים בשאלת משקל האפשרויות: הרב דייטש סבור שדי בכך שיש אפשרות שהגיור הוא לשם שמיים כדי שהגיור יממש את התנאי "לשם שמיים". לעומתו הרב אריק סבור שדי באפשרות השלילית כדי למנוע זאת.  נקל

להבין כי  העמדה שהרב אריק מציג לא עומדת בהלימה עם מעשה הלל ועמדת רבי חייא. לפי שניהם ברגע הגיור האפשרות הסבירה היא שהגיור לא נעשה לשם שמיים. אבל כפי שהרב דייטש טען די באפשרות שהגיור הוא גם לשם שמיים כדי שהגיור יעמוד בתנאי של מניע דתי הולם.

שנית, הרב אריק מניח שהבועל רוצה להשיג יעד נוסף – "לדור עמה בכבוד ולא בהפקרות". קשה להניח שטעם זה רלוונטי בעידן שבו חי הרב אריק (פולין 1855 – 1926). טיעונו נראה קלוש וספק אם הוא אפילו אפשרות סבירה. לנוכח החילון ואבדן המעמד האוטונומי של הקהילה, קשה להניח שהשגת ההכרה מהקהילה הדתית היא תכלית הבועל. אדרבה, מהעובדה שאיש אינו יכול למנוע מהבועל לחיות עם נוכרייה נובע שמעמדו בקהילה לא מורע. סביר להניח  וכי פנייתו לגיור נובעת מרצונו שבת זוגו תהיה יהודייה כמוהו. המסקנה הנבעת מכך היא שטיעונו של הרב אריק נסמך על טענה עובדתית לא מוכחת ולא על שיקול הלכתי מובהק.

בניגוד לרב אריק, הרב חיים אליעזר שפירא מציג עמדה, שלכאורה, היא ביקורת חריפה על הרב דייטש. לדעתו גם אם הנוכרי או הנוכרייה רוצים להתגייר, ברור שלא מדובר בגיור בלם שלם: "כי באמת איך שייך לומר שהגירות יהיה בתמימות באלו נישואי התערובת, הכופרים באלקי ישראל ובתורת משה" (שו"ת מנחת אלעזר, חלק ג, סימן ח).

עתה מתברר כי בתשתית עומק המחלוקת העומדת השאלה מהו המניע הראוי. הרב שפירא סבור כי המניע הראוי הוא הצטרפות לדת ישראל: לאמונה בה' ובתורתו. לעומתו הרב דייטש מניח, למצער במובלע, כי גיור הוא הצטרפות לעם ישראל, ולפיכך המונח 'לשם שמיים' הוא בעל משמעות רזה יותר ועיקרו הנחת האפשרות שהנוכרי מתגייר לא רק מטעם חיצוני אלא מתוך רצון להצטרף לעם ישראל.

הרב שפירא שלל על הסף את עמדת הרב דייטש וטען שלא זו בלבד שבית הדין חייב להימנע מלקבל  מועמדים אלא שעליו לדחותם בריש גלי ולהנהיג את המאבק הציבורי כנגד נישואי תערובת, בלשונו:

וכי הבית דין אינם בכלל 'קנאים פוגעים בו' לבעל נכרית בזה? הלא פשוט שהמה מצווים יותר בזה על כל פנים לקנאות בדבר הזה. על פנים שלא ליפות מעשהו הרעה להתירה להתגייר אחר כך […] לא תהא כזאת בישראל.שם

נקל להבחין בכך כי הרב שפירא נאבק כנגד החילון הפושה בקהילה היהודית ובמקום להכיל את השינוי הוא מגביה את החומות ומייחס לבית הדין תפקיד שמעבר לשיפוט ההלכתי; עתה בית הדין הוא נושא האמונה היהודית.

כנגד עמדת הרב שפירא, האדמו"ר ממונקטאש, מורה דרכה של הקנאות החרדית, התייצבה סוללה של פוסקים שעמדה על כך כי מניע דתי – לשם שמיים, משמעו רצון כנה להצטרף לעם ישראל. לפי עמדה זו, שבה נעסוק בהרחבה בפרקים הבאים, בית הדין אכן חייב לוודא שלמתגייר יש מניע דתי הולם – רצון להצטרף לעם ישראל.