בפרק הקודם ראינו את עמדת המשנה החוזרת ועולה בדברי רב, שלפיה מניעי המתגייר אינם רלוונטיים: "הא איתמר עלה, א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם" (יבמות כד, ע"ב). לפי מסורת זו אין חשיבות למניעי המתגייר.
כפי שראינו, התלמוד הירושלמי מביא נוסח אחר של דברי רב. כפי שציינתי בפרקים הקודמים לא נוכל להיכנס לדיון בנוסח הירושלמי, שהרי הטקסט משובש. בין כך ובין אחרת, דברי רב בתלמוד הבבלי משקפים את המסורת העתיקה, שלפיה מניעי המתגייר אינם רלוונטיים. לעומת זאת לפי התלמוד הירושלמי, רב מכיר ברלוונטיות מסויגת של מניעי המתגייר, זאת בין אם נפרש את הביטוי "לשם" כמציין כנות ובין אם נפרשו כמסמן מניעי חיובי מובהק – "לשם שמיים".
נוכל לעקוב אחר ההיסטוריה של התפתחות העמדות המאוחרת דווקא דרך דברי הברייתא העומדת בניגוד למשנה ולדברי רב. לפי ברייתא זו רבי נחמיה קובע כי מניעים לא תקפים פוסלים את הגיור, ומוסיף קביעה עמומה: "שהיה רבי נחמיה אומר אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות, ואחד גירי מרדכי ואסתר – אינן גרים, עד שיתגירו בזמן הזה" (יבמות שם). לפי דברים אלה לפנינו קביעה היסטורית, שלפיה בעבר לא התקבלו גרים שמניעיהם פסולים. גרים יכולים להתקבל רק בזמן הזה.
לפי שיטת רבי נחמיה אין הבדל בין העבר לבין ההווה – מאז ומתמיד גרים שמניעיהם פסולים לא התקבלו. מה אפוא ההבדל בין העבר לבין ההווה? התשובה נעוצה כנראה במיסוד הגיור. כפי שלמדנו בעבר, ההתגיירות היה מעשה שהובל על ידי המתגייר בלבד. אבל "בזמן הזה" הגיור הוסדר בצורה פורמלית יותר. אכן, התלמוד תיקן את נוסח דברי רבי נחמיה: "בזמן הזה ס"ד? אלא אימא: כבזמן הזה".
החידוש ההלכתי שבמסגרתו מניעי המתגייר נעשו יסוד חשוב בגיור חייב הסדרה מוסדית של הגיור. "בזמן הזה", היינו זמנו של רבי נחמיה, בן הדור הרביעי לתנאים, מתלמידיו של רביע עקיבא, התגבשה הסדרה פורמלית של הגיור, במסגרתה נקבע בבית מדרש אחד ההלכה שלפיה, מניעים פגומים פוסלים את הגיור. התלמוד, אינו ספר היסטורי-ביקורתי אלא שיח הלכתי, שלפיו העבר והווה משולבים במערכת סינכרונית, מכסה על התפתחות זו וטוען שהיא אינה חידוש, שכן לפי רבי נחמיה זה היה הנוהל מאז ומעולם.
ברם, נוכל למצוא מודעות מובלעת לתהליך זה אצל בעלי התוספות. זאת למרות שעמדתם הפרשנית היא א-היסטורית. התלמוד מצטט ברייתא הקובעת: "ת"ר: אין מקבלין גרים לימות המשיח; כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה" (יבמות, שם, שם). על ברייתא זו כותבים בעלי התוספות:
אבל קשה דאמרינן בהערל (לקמן דף עט. ושם) גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו גרים על ישראל ק"ן אלף וי"ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתיהדים ויש ספרים שכתב בהן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים.
לפי פרשנות זו, בזמנו של רבי נחמיה התנאים התמודדו עם בעיית הגיור הלא ממוסד באמצעות הכנסת רכיב בדיקת המניע, שנועדה לבלום התגיירות עצמית. אבל בעלי התוספות לא יכלו לשלול את העובדה שגיור מונע על ידי המתגיירים באופן לא מוסדי. בהתאם לפרשנותם, בעלי התוספות פירשו מחדש את עמדת הלל ורבי שקיבלו גרים ללא בדיקת מניעים:
וההיא דפ"ב דשבת (דף לא.) ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע"מ לעשות כ"ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) דאתיא לקמיה דרבי גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד.
עמדת בעלי התוספות היא חידוש שאין לו בסיס טקסטואלי. יתר על כן, היא בעייתית: כיצד ניתן לשער את העתיד מתוך ההווה?! אם הגרות מפוקפקת כיצד רבי אפשר לאשה להינשא למי שחשקה בו? חכמי ההלכה אינם נביאים ואינם יודעים את העתיד. ברור כי עמדתם משקפת ניסיון להתאים את העבר לשיטתם הייחודית, שלא הוסכמה על ידי כל חכמי ישראל, שדחתה את המסורת העתיקה.
קריאה ביקורתית של דבריהם מלמדת אותנו דווקא על נוכחותה של המסורת הקדומה ועל תהליכי הפרשנות שבמסגרתם מסורת זו, שנוסחה בבהירות על ידי רב, שבדרך כלל ההלכה כמותו, הודחקה לשוליים.
