תשאלו אדם מן הציונות הדתית מהו "החוט המשולש" השוזר את תפיסת עולמו והוא ודאי יענה שזהו הקו הנע בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל – שלושת המרכיבים האידיאולוגיים של התנועה מאז ימי הוגיה הראשונים במאה ה-19 ועד היום. אבל בספרו החדש על הציונות הדתית, יאיר שלג מפתיע. במקום לדבוק בסיסמתה הידועה של הציונות הדתית הוא לוקח אותנו למסע משולש אחר – לא בין העם, התורה והארץ, אלא בין הדת, הלאום והליברליזם.

תפנית זו היא לב ליבו של הספר. כי על סיפורה של הציונות הדתית נכתב המון. היא נחקרה בדיסציפלינות שונות. באוניברסיטת בר אילן קם מכון מחקר מיוחד עליה, ושם נוסד גם בין היתר כתב עת המוקדש רק לה. המעוניין לקרוא את ההיסטוריה של הציונות הדתית ואת אופני התפתחותה אינו זקוק אפוא לספרו של שלג. החומר שקיים עליה רב וגדוש.

חידושו של הספר טמון במשקפיים ששלג מרכיב על עיניו ודרכם הוא בוחן את תולדותיה של הציונות הדתית. כאמור, לא מתוך מיזוג הערכים הקלאסיים המוכרים לכל צעיר שגדל בה אלא מתוך שלושה גורמי משיכה שונים של התנועה לשלושה עולמות שונים. המבט הזה מציג את הציונות הדתית באור אחר מכפי שהיא מוצגת בספרי סיכום אחרים, וזאת משתי בחינות:

האחת, הקו המנחה את שלג איננו אידיאולוגי מובהק. עם, תורה וארץ הם ערכים אידיאולוגיים, הנובעים מתוך ההגות והמחשבה הציונית דתית ובאים לידי ביטוי במהלכיה ופעילותה. אך שלושת הגורמים האחרים – דת, לאום וליברליזם, אינם ערכים אידיאולוגים הנובעים מבפנים אלא גורמי משיכה מבחוץ, המשפיעים על התנועה ומעצבים את זהותה. משום כך, אין הספר מסתמך על האידיאולוגיה הסדורה והכתובה של התנועה ושל הוגיה, אלא יותר מתמקד בתהליכים הפוליטיים והציבוריים שעיצבו אותה.

הבחינה השנייה והמשמעותית יותר היא שמשולש הערכים הידוע של עם, תורה וארץ, יוצר תפיסת עולם הרמונית ומלאה בעצמה. כל ערך מועצם על ידי השניים האחרים: עם ישראל לא יכול להתקיים בשלמותו אלא בארצו, וקיומו אינו מובטח בה ללא שמירת התורה. התורה של חוץ לארץ היא חסרה ואין היא יכולה להתגלות במלואה אלא בארץ ישראל ועל ידי כלל עם ישראל. וכמובן, ארץ ישראל לא תפרח ותתפתח אלא רק בעת שעם ישראל ישב בה ויקיים בה את מצוות התורה. משולש אידיאולוגי זה, המפרנס את עצמו, מעניק לציונות הדתית הרבה עוצמה וביטחון עצמי.

מנגד, בחוט המשולש ששלג מציג לא מדובר בגורמים הרמוניים שמובילים לשלמות ומלאות. מדובר בקטבים העומדים לא פעם בסתירה זה לזה, מה שגורם לציונות הדתית להצטייר לא כתנועה הרמונית אלא כתנועה המתעצבת מתוך מתח ומאבק. כך מתאר זאת הראי"ה קוק באחת מפסקאותיו הידועות, אותה שלג מציב בפתיחה לספר: "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחנינו… האחת האורתודוכסית… השנייה היא הלאומיות החדשה… השלישית היא הליברלית". השאיפה היא להגיע להרמוניה בין הכוחות אבל דוק: הראי"ה קוק מציג זאת כשאיפה מתוך הכרה שהם מתנגשים תכופות זה בזה ומאזנים זה את זה.

כאמור, על פי תמה זו בוחן שלג את דרכי התפתחותה של הציונות הדתית ב-122 שנות קיומה. הציר הוא היסטורי-כרונולוגי, אבל המסע מתמקד בתנועת הכוחות הפועלים על הציונות הדתית ובתוכה עד עיצובה באופן שהיא מתקיימת היום. במסע זה הספר נע מהקמת המזרחי בשנת 1902, עבור בהקמת המדינה ואתגריה, מלחמת ששת הימים וגוש אמונים, רצח רבין וההתנקות, ועד מאורעות שבעה באוקטובר. שלג משתמש במשולש שאותו הציב הרב קוק גם כדי להסביר את צורת התפתחותה של התנועה: אם בשלביה הראשונים היא שמה דגש על הממד הדתי, הרי שמאז מלחמת ששת הימים היא שמה דגש על הממד הלאומי, ובעשורים האחרונים, מה שמוביל אותה הוא כניסתה החזקה אל הקוטב הליברלי – במוזיקה, בספרות וביצירה בכלל.

השאלה המעניינת שעולה לאחר הקריאה בספר היא האם התמה של שלג עובדת? ובכן, בגדול נראה שכן. מבטו של שלג מאיר את הציונות הדתית באופן שעושה שכל, ולא די בכך אלא שהוא גם מעניק חוויית קריאה מקורית ומרעננת גם למי שמכיר היטב את ההיסטוריה של הציונות הדתית. בנקודה זו יש לציין לשבח את הלשון הקולחת והקלילה שבה הספר כתוב וכן את מגמת הקיצור שבה נקט המחבר, אשר נמנעת מליפול לאריכות ודקדקנות שאינן רלוונטיות להבנת הסיפור. כל זה מועיל לקבל מוצר מהודק ומשוכלל.

עם זאת, יש לציין שלא תמיד התמה מתיישבת לגמרי עם ההיסטוריה, ושלג מודע לכך לפחות בחלק מהמקרים. הדוגמה הבולטת ביותר היא התיאור שלו את צמיחת תנועת הפועל המזרחי בשנת 1922, תנועה שמרדה באחותה הגדולה 'המזרחי' ושמה דגש על עבודת האדמה וחיים שיתופיים. שלג מסביר זאת כנטייה אל הקוטב השלישי במשולש, הגם שלא מדובר בליברליזם או בהשכלה אלא ברעיון שמתקשר יותר לעם או לארץ. הוא מסביר זאת בכך שלדעתו יש כאן בסופו של דבר השפעה של רעיונות אוניברסליים שחדרו אל הציונות הדתית דרך תנועת העבודה החילונית (עמ' 50). האם זה משכנע? אפשר להתווכח על כך.

אבל לבד מזאת, הניתוח הזה של הציונות הדתית מעלה שאלה גדולה על מקומה של החרד"לות בסיפור. שלג מייחד דיבור ארוך לחרד"לות, שלה נוכחות משמעותית בחציו השני של הספר. הוא מתאר כיצד היא עלתה בשנות ה-70 וה-80 על הבמה, וכיצד כסוג של תנועת נגד לה, החל משנות ה-90 צמחה הציונות הדתית הליברלית. אך כיצד מתיישבת תופעת החרד"לות עם המהלך של שלג? הרי בחרד"לות יש לכאורה מיצוי עמוק של שלושת המרכיבים האידיאולוגיים של הציונות הדתית – עם, תורה, ארץ; אך מנגד יש בה דחייה מודעת של ערכים אוניברסליים וליברליים. עד כמה החרד"לות היא אפוא חלק מהציונות הדתית על פי תמה זו? נקודה זו נותרת קצת עלומה בספר.

בכל מקרה, כחוקר האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב, אני מוצא לנכון להעיר על כך ששלג מתעלם ממרכיב חשוב שעיצב את דמותה של הציונות הדתית בארץ והוא עלייתם של מנהיגי האורתודוקסיה המודרנית לארץ והשתלבותם בציונות הדתית. בניגוד לאופן שבו שלג מציג זאת, לא הציונות הדתית שלחה זרועות לארה"ב אלא להפך; האורתודוקסיה המודרנית היא שהשפיעה על הציונות הדתית בארץ. חישבו על המהפכות הגדולות שעברו על הציונות הדתית בהיבטים הליברליים – למן לימוד תורה לנשים וכלה לאחרונה במעמד הלהט"ב – ותיווכחו שברובן המוחלט הן הובלו על ידי רבנים ורבניות שעלו לארץ מארה"ב וגדלו ללא כל קשר לתופעת החרד"לות. הודות להם צמחה הציונות הדתית הליברלית, שמצויה כיום בלא מעט קונפליקטים בעקבות משיכתה לקוטב הדתי ולקוטב הליברלי גם יחד. זו נקודה חשובה ששלג החמיץ.

בגלל תמציתיותו של הספר ניתן לתהות על תשומת לב המרובה יחסית ששלג נותן לשאלת העיסוק המאסיבי של החרד"לות בסוגיות של צניעות (עמ' 110-108; זה כמעט המקום היחיד ששלג מתייחס לדעות של חוקרים) ומאידך מדוע לא הרחיב יותר בהשפעתה של מלחמת יום כיפור על קולות אחרים שצמחו בציונות הדתית, כמו זה של הרב שג"ר. אבל כל זה כנראה תלוי בעמדתו הסובייקטיבית של הכותב ושל הקורא גם יחד. כל אחד ימצא בתולדות הציונות הדתית הדתית מקומות שחשובים לו במיוחד. סך הכל, כאמור, הספר מסודר ובהיר, ומציג בצורה בהירה ומרתקת את התפתחותה של הציונות הדתית על כל גורמי המשיכה שלה.

השאלה הגדולה ששלג מציב בסוף הספר היא השאלה המעניינת מכל: להיכן הציונות הדתית (המגזר כמובן ולא המפלגה) צועדת מכאן? ובכן, שלג מעלה בנקודה זו קריאה חשובה לטעמי. בעקבות המהלך שהתווה לאורך הספר הוא מציע מבט מורכב. ראשית הוא מעלה את האפשרות שהקוטב הלאומי שאליה הציונות הדתית נמשכת באופן טבעי (היא ברובה ימנית) לא חייב להתפרש אך ורק כמדיניות של ארץ ישראל השלמה אלא גם כדאגה לממלכתיות, לקשר חי ובריא בין מגזרים שונים בחברה הישראלית ולכידותו של העם. מכאן הוא צועד למסקנתו הפרדוקסלית הצומחת מן הספר:

הציונות הדתית היא המגזר אולי הכי אידיאולוגי שקיים אך באותה עת גם המגזר הכי מורכב שיש. והנה הפרדוקס: כל עוד התמקדה הציונות הדתית באידיאולוגיה ההרמונית והשלמה שלה היא ניצבה לכל היותר בשולי הנהגת המדינה. אם רוצה הציונות הדתית לעבור אל הקטר המוביל היא תוכל לעשות זאת רק אם תכיר במורכבות שלה, תשכיל לחיות את המתחים שנוצרים מהקטבים המושכים אותה, ובכך תיתן ייצוג לכלל המגזרים הקיימים בחברה הישראלית. ובקיצור: פחות מלאות ויותר מורכבות, פחות התנשאות ויותר ענווה. לטענת שלג, זה מה שיניע את הציונות הדתית מהימין המלא אלא המרכז המתון ויוכל לחולל שינוי במציאות המורכבת שבה אנו חיים. האם הציונות הדתית מסוגלת לכך? הספר כולו הוא סוג של קריאה לרוב הדומם של הציונות הדתית, זה שאינו מזדהה לא עם הצד של החרד"ל ולא עם הצד של הליברל, לנוע לשם.