"אַתֶּם רֵעַי": קריאה חדשה בספר איוב

תפקידם של הרֵעים בספר איוב אינו רק לספק נחמה לאיוב או להטיח ביקורת כנגדו. הופעתם של הרעים מלמדת כי החברות והסולידריות הם עצמן כלי חיוני בהתמודדות עם הסבל האנושי ועם הרוע

שלושת הרֵעים

ספר איוב עוסק בשאלה המטרידה מאמינים מאז ומעולם: מדוע צדיקים סובלים? כיצד ייתכן שאדם החי את חייו בהתאם לחוקי האל והוראותיו, אדם צדיק, גומל חסדים, הנאמן לאלוהים בכל מאודו, סובל מצוקה, עוני, מחלות ואפילו מוות בטרם עת? אולם על אף העיסוק הרב בשאלה זו במקרא ובתרבויות מקבילות, ספר איוב הוא יצירה חדשנית וייחודית שאין כדוגמתה במרחב שסביבו. אחד המאפיינים המייחדים את ספר איוב ביחס ליצירות אחרות הוא מבנה הספר: חלקו המרכזי, העוסק באופן אינטנסיבי בפתרונות השונים לשאלת הצדיק הסובל, בנוי כסדרה של נאומים שנושאים איוב ורעיו. הספר אינו נאום או מסה של אדם בודד, כמו ‘קהלת‘ למשל, והוא גם אינו דיאלוג בין שני קולות – בין האדם לרעהו או בין האדם לאלוהיו – אלא מעין רב-שיח שבו כל משתתף נושא את נאומו בתורו. למבנה רב-קולי זה אין מקבילה בספרות המקרא.

בדרך כלל נהוג לייחס מתודה חדשנית זו לרוחב דעתו של המחבר ולדיונו המעמיק והמורכב בשאלת ייסורי הצדיק. חוקרים טענו שריבוי הקולות מאפשר דיון עשיר ומגוון ההולם סוגיה סבוכה זו. אולם כפי שניתן להבחין מעיון בספר, הפתרונות השונים המוצעים לשאלת ייסורי הצדיק אינם באים באופן עקבי מפיו של רע זה או אחר. כל הרעים אמונים על אותה מסורת חוכמתית, והם מעלים, במהלך שלושת מחזורי הנאומים בספר, טיעונים דומים או חופפים הנובעים ממסורת זו. כך, למשל, הטענה שכל היצורים חוטאים ואין מי שיוכל לטעון לפני האל שכלל לא חטא, מופיעה בדברי אליפז (ד יז-יח; טו יד-טז) ובדברי בלדד (כה ד-ו); טענת הגמול המושהה, שלפיה הצלחת הרשעים זמנית ובסופו של דבר ידם של הצדיקים תהיה על העליונה, מופיעה בדברי בלדד (פרק ח), בדברי אליפז (טו לא-לג) ובדברי צופר (פרק כ). ריבוי הדמויות בספר אינו נובע אפוא מניסיון לשים בפיו של כל רע טענה מסוג שונה. נדמה שכל הטענות הללו יכולות היו להיאמר מפיו של רע אחד בלבד.

טענה זו מתחדדת מתוך הקבלה ליצירה בבלית מראשית האלף הראשון לפני הספירה, המכונה "התיאודיציה הבבלית" ונחשבת במחקר כמקבילה בסגנונה וברעיונותיה לספר איוב. יצירה זו מציגה דו-שיח בין הצדיק הסובל לרעו החכם המבקש להציע פשר לסבלו. טענותיו של הרע החכם דומות מאוד לאלו שמשמיעים רעי איוב, אך במקרה הבבלי – כולן נאמרות מפיו שלו בלבד. מחבר התיאודיציה הבבלית לא ראה צורך להוסיף דמויות נוספות לסיפור. מדוע בחר אפוא מחבר ספר איוב להציב כנגד איוב שלושה רעים?

אני מבקשת לטעון שהרעים בספר איוב אינם משמשים רק כאמצעי רטורי ומבני, אלא שהחברות והרעות היא נושא מהותי בספר, השוזר אותו לכל אורכו והוא אף מוצג כדרך התמודדות מסוימת עם הסוגיה הניצבת במרכז היצירה: בעיית הרוע בעולם. הרעים אינם מייצגים רק קולות בוויכוח אלא את החברה עצמה; ההתמודדות של הצדיק הסובל מולם חשובה לא פחות מאשר התמודדותו מול אלוהים. אכן, כמעט בכל אחד מן הנאומים איוב פונה לשני נמענים: לרעים ולאל. הוא עונה לטענות שמטיחים בו הרעים, מקשה על אמונותיהם ביחס לתורת הגמול ואף מתייחס לעתים קרובות לאופן פנייתם אליו ולדרך שבה הם מתמודדים עם טענותיו. חבריו אינם משמשים לו רק כנמענים חלופיים לטענותיו כלפי האל הנעדר. יש לו דרישות גם כלפיהם, ומתוך דרישותיו עולה דרך חלופית, או לכל הפחות משלימה, להתמודדות עם סוגיית הסבל האנושי.

עימות מחריף והולך

הרעים מופיעים לראשונה בספר בסוף סיפור המסגרת, כחוליה מקשרת בין הסיפור לבין מחזורי הנאומים:

‏וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד־לוֹ וּלְנַחֲמוֹ׃ ‎וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל־רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה׃ ‎וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי־גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד׃ (ב יא-יג)

התנהגותם של הרעים מתוארת כאמפתית, עדינה ורגישה. הם באים "איש ממקומו", בוכים עמו ומשתתפים במנהגי האבלות. שתיקתם לאורך שבעת הימים הראשונים נתפסה בספרות חז"ל כהנהגה ראויה שאף נקבעה כהלכה לדורות: המנחמים בימי האבל אינם פותחים בדברים אלא יושבים ושותקים עם האבל עד שהוא פונה אליהם (בבלי מועד קטן, כח ע"ב). התנהגות זו מעוררת בקורא כבוד והערכה כלפי הרעים. הם מגיעים לתמוך בחברם בעת צרה, בניגוד, ככל הנראה, לבני משפחה וקרובים אחרים (השוו: יט יג-יז). הם אינם נרתעים מפצעי השחין של איוב, שבוודאי הרחיקו מעליו רבים, ואינם נמנעים מלשבת עמו על אף ש"יד אלוה נגעה בו" (על פי יט כא).

ואולם בפרק ג, לאחר שאיוב פותח את פיו ומקלל את יום לידתו, נדמה שהרעים הופכים את עורם. הם פונים אל איוב בלשון קשה, מוכיחים אותו על דבריו ולעתים אף לועגים לו. מהפך זה מעורר בחריפות את שאלת מניעיהם של הרעים: מה הייתה מטרתם של הרעים בנאומיהם? מדוע הם נוהגים כך כלפי איוב?

מנאומי הרעים עולה כי מטרתם הראשונית היא להביא לשיקומו של איוב. כך עולה למשל מנאום אליפז, הפותח בנזיפה כלפי איוב העורג אל המוות:

‏הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק׃ ‎כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָוּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ׃‏ כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל׃‏ הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ׃ (ד ג-ו).

אליפז נוזף באיוב על איבוד העשתונות המתבטא בקללת יום לידתו. על פי שיטתו של אליפז, ההולמת את תפיסת המסורת החוכמתית בכלל, מגישה זו של איוב לא תבוא הישועה. לפי המסורת החוכמתית, העולם מתנהל על פי משוואת גמול ברורה. אדם ההולך בדרך הישר יגיע לחיים טובים, ואדם סובל הוא אדם שסטה מן הדרך. אליפז מבקש אפוא להשיב את איוב אל ה"דרך", מכיוון שזו האפשרות היחידה לשפר את מצבו: לגלות היכן הכשל – מהו החטא שחטא כלפי האל – ולשוב ממנו. גם יתר דברי הרעים במחזור הנאומים הראשון מנוסחים ברוח זו. אמנם טענותיו של איוב הולכות ומחריפות, ובהתאמה גם הטון של נאומי הרעים, אך ככלל, כל הנאומים במחזור זה מסתיימים בהבטחות לשיקומו של איוב אם רק יואיל לשוב אל דרך הישר. מטרתם הראשונית של הרעים בנאומיהם ממשיכה אפוא את יחסם אל איוב בתחילת הסיפור – הם מבקשים לתמוך בו ולשקמו. עתה הם אמנם עושים זאת בלשון קשה, לעתים אפילו בגערה, אך המוטיבציה הבסיסית שלהם חיובית.

אולם עד מהרה הופכות ההאשמות כלפי איוב לבוטות יותר ויותר, תהליך המגיע לשיאו בנאומו השלישי של אליפז, המאשים את איוב בחטאים איומים: התעללות בשכבות החלשות ביותר בחברה תוך כפירה בהשגחת האל. נדמה שתפנית זו של הרעים היא תגובה לערעור הקשה על תורת הגמול ועל טובו של אלוהים שמביע איוב בנאומיו. איוב, המתעקש על צדקתו לאורך כל הדרך, חש שהאל מתעמר בו לשווא. הוא אינו מבין כיצד ייתכן שאיש תם, ישר וירא אלוהים כמוהו סובל כל כך. תשובותיהם של הרעים, הטוענים שאין יצור שאינו חוטא או שאלוהים מייסר את האדם לטובתו, זוכות לבוז מצדו של איוב, והוא אף מטיח דברים כלפי מעלה. בעקבות זאת הרעים, שתפיסת עולמם הדתית עומדת תחת מתקפה חריפה, ‘תופסים צד‘. הם מגינים על אמונתם, או אולי, לתחושתם – על אלוהים עצמו, גם במחיר הטחת האשמות קשות וחריפות באיוב, שאינן נכונות ואינן הולמות את דמותו. נדמה שהתלהטות הרוחות גורמת לרעיו של איוב לנטוש את מגמתם הראשונית, לתמוך בחברם הסובל, והם מתייצבים ‘לצדו‘ של אלוהים. עם זאת, אפילו ברגעיו הקיצוניים ביותר של הוויכוח אליפז מבטיח לאיוב שיקום מלא אם רק ישוב אל אלוהיו (כב כא-ל).

כוחה של חברות

התנהגותם של הרעים מעוררת אצל איוב אכזבה רבה כבר בשלבים הראשונים של הדיון. כך הוא מגיב לטענותיו של אליפז בנאומו הראשון:

אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ־נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ׃‏ הַקֹּדְרִים מִנִּי־קָרַח עָלֵימוֹ יִתְעַלֶּם־שָׁלֶג׃‏ בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם…‏ כִּי־עַתָּה הֱיִיתֶם לֹא תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ׃‏ הֲכִי־אָמַרְתִּי הָבוּ לִיוּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי׃‏ וּמַלְּטוּנִי מִיַּד־צָר וּמִיַּד עָרִיצִיםתִּפְדּוּנִי׃ (ו טו-כג)

איוב חש שרעיו בגדו בו כפי שנחל אכזב בוגד במבקשים למצוא בו מים. הוא מדמה את רעיו למעין גבעה או הר מושלגים. השלג מעורר ציפייה אצל בני האדם, המקווים להשתמש במי ההפשרה בעונות החמות. היערמות השלג מהווה הבטחה לעתיד, לזמנים קשים. באופן דומה איוב ציפה שרעיו יתמכו בו, יתנו לו מכוחם, ויחלצו אותו מיד צורריו – במקרה הזה, מידי האל בכבודו ובעצמו. החוכמה שאגרו במהלך חייהם, צדקתם ונאמנותם, הייתה אמורה לעמוד לימינו בצרתו. ואולם, כמו שלג העומד בשמש ומתאדה עד שלא נותר לו זכר, כך גם תמיכתם של רעי איוב. בנאומיהם המצדיקים את סבלו ומבקשים את חטאו עומדים הרעים לצדו של אלוהים ולא לצדו של איוב.

תחושה זו הולכת ומתעצמת ומגיעה לשיאה בתגובת איוב לבלדד, בלבו של מחזור הנאומים השני. איוב טוען כלפי רעיו כי הם בחרו לתמוך באל המתעלל במקום בו, הקורבן החף מפשע. הוא מתאר את הסבל שהוא חווה מידי האל במונחים קשים, תוך שהוא מדגיש בעיקר את נטישתם של מיודעיו וחבריו. על פי איוב, נטישה זו נגרמה באופן ישיר על ידי האל, כדרך נוספת להוסיף על סבלו:

‎דְּעוּ־אֵפוֹ כִּי־אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף׃ הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה אֲשַׁוַּע וְאֵין מִשְׁפָּט… ‏ כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי…‏ אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ־זָרוּ מִמֶּנִּי׃ ‎חָדְלוּקְרוֹבָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי׃‏ גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם… רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי וְחַנֹּתִי לִבְנֵי בִטְנִי…‏חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד־אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי׃‏ לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ־אֵל וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ׃ (יט ו-כב)

מצד אחד איוב סבור שהתרחקותם של רעיו ובני משפחתו נגרמת בידי האל עצמו, ומנגד הוא פונה לרעיו, אותם שלושה רעים המתווכחים עמו, כ"קבוצה" נפרדת שביכולתה לבחור לעמוד לצדו במקום להצדיק את האל. איוב מתחנן לרעיו בקריאה נוגעת ללב: "חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי". הוא אף מעלה שאלה חמורה כלפיהם: "לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ־אֵל"? במקומות אחרים בספר, איוב פונה אל האל ומבקש הסבר למצבו. אך כאן הוא פונה דווקא לחבריו ותוהה מדוע הם בוחרים לצודד באלוהים, מה המניע שלהם, מדוע הם מצטרפים למעין חגיגה מקאברית של התעללות בו?

כאדם חכם ומפוכח, דומה שאיוב מסוגל לשער מדוע רעיו בוגדים בו. כך הוא טוען כלפיהם במקום אחר:

‏שִׁמְעוּ־נָא תוֹכַחְתִּי וְרִבוֹת שְׂפָתַי הַקְשִׁיבוּ׃‏ הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה׃‏ הֲפָנָיו תִּשָּׂאוּן אִם־לָאֵל תְּרִיבוּן׃ (יג ו-ח).

איוב חש שרעיו בוחרים בדרך השקר כדי לא לפגוע באמונתם או כדי להגן על האל מהדברים הקשים שמוטחים בו מצד איוב. לשיטתו, אם הרעים היו בוחרים בדרך האמת ויראתם מפני האל לא הייתה מסנוורת אותם, הם היו מבינים עד כמה טענותיו מוצדקות, מצטרפים אליו ותומכים בו. במקום זאת הם נוטשים אותו במערכה, מצטרפים לצד החזק, לצדו של אלוהים.

אריק וייס, נקי כפיים, 2000. סבון ומברשת נקוי
אריק וייס, נקי כפיים, 2000. סבון ומברשת נקוי

אכזבתו הקשה של איוב מרעיו, כמו גם טענותיו כלפיהם לכל אורך מחזור הנאומים, מוכיחה שהוא רואה בתמיכתם עניין חשוב, מהותי, שעשוי להקל באופן משמעותי את סבלו. התרחקות הקרובים היא מוטיב מרכזי ביצירות מסוגת "הצדיק הסובל", במקרא כמו גם במסופוטמיה ובמצרים. ואולם כאן, בספר איוב, נושא זה זוכה להעמקה ולפיתוח מיוחד שלא מצאנו עוד כדוגמתו. החברים נתפסים כאן כקבוצה אוטונומית שבאפשרותה לבחור במי לצדד בעימות; תמיכתם עשויה לספק הקלה משמעותית עבור הסובל גם אם אלוהים ממשיך לפגוע בו.

תפיסה זו עשויה להפתיע את הקוראים בספר: הרי אם אלוהים בוחר לפגוע באדם מסוים ללא כל סיבה, אם האדם חש שאלוהים מתעמר בו, מה תועיל תמיכת חבריו? אולם התובנה כי תמיכת החברה היא מקור לרווחה ואולי אפילו לגאולה, זוכה לתמיכה מכיוון בלתי צפוי – מדבריו של האל בכבודו ובעצמו בפרק הסיום של הספר.

לקריאת הגיליון המלא בגרסת דפדוף

חלקו המרכזי של הספר, המפתח את הדיון בסוגיית הצדיק הסובל, מסתיים ברצף נאומים מפי האל המתגלה מן הסערה. נאומים סתומים אלה זכו – בצדק – לפרשנויות רבות ומגוונות. עם זאת, רוב החוקרים מסכימים שדברי האל אינם עונים באופן ישיר לטענותיו של איוב ולא חושפים בפניו את הסיבה לסבל שעבר. הנאומים מתמקדים בקוצר השגתו של האדם ובחוסר יכולתו להבין את עומקם והיקפם של מעשי האל.

אולם זו אינה המילה האחרונה בספר. לאחר תגובתו הכנועה של איוב להתגלות האל, הספר ממשיך ומתאר את אחריתו. תמונה סיפורית זו פותחת בגערתו של האל באליפז וברעיו, שבניגוד לאיוב לא "דיברו נכונה" כלפי האל. מה עליהם לעשות כדי להשיב את חרון אפו של האל?

וְעַתָּה קְחוּ־לָכֶם שִׁבְעָה־פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל־עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם־פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב׃ (מב ח-ט).

אם כן, סליחת האל לרעים תלויה דווקא בכך שאיוב יתפלל בעדם. ניתן להציע פרשנויות שונות למהלך זה, כמו למשל שאיוב התגלה כצדיק האמיתי ולכן הוא היחיד שמסוגל להשיב את כעסו של אלוהים. אך לאור המשך הסיפור, נדמה שיש כאן עניין נוסף שעל איוב ורעיו ללמוד. מתברר שלא רק מצבם של הרעים מול אלוהים תלוי בתפילה זו, אלא גם מצבו של איוב:

וַה‘ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף ה‘ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה. (מב ט-י).

איוב אמנם זכה לאישור אלוהי על מעשיו כבר בתחילת הדברים – הוא מכונה "עבדי איוב" ומוצג כמי שדיבר נכונה לפני ה‘ – אך אין די בכך. שיבת איוב למצבו הקודם אינה תוצאה ישירה של העמידה בניסיון השטן או של דברי האמת שהשמיע, כפי שהיינו מצפים, אלא של התפילה בעד הרעים. רק כאשר התפלל איוב בעד רעיו אלוהים השיב את שבותו. בדרישה מהרעים לחלות את פניו של איוב ובדרישה מאיוב להתפלל בעד רעיו, אלוהים מדגיש את חשיבותה של הרעות בשיקומו של האדם. נדמה שאלוהים אף מעניק לה ערך רב יותר מאשר הפניה אליו. התמיכה ההדדית בין בני האדם היא זו המושכת את חסדו של אלוהים.

דברי האל מאשרים למעשה את תפיסת הרעות העולה מדבריו של איוב לאורך הספר. בעולם שבו דרכיו של האל נסתרות מאיתנו, כאשר החוקיות שבה הוא מנהל את עולמו בלתי ניתנת להשגה – החברות, הרעות, התמיכה ההדדית בין בני האדם, עשויות לספק לפחות מידה מסוימת של נחמה. אמנם העמידה לצד האדם הסובל איננה תחליף לישועת האל, אך היא מספקת תמיכה וחוסן שעשויים להיות בעצמם מעין גאולה.

***

בניגוד לתפיסה המקובלת, ספר איוב אינו מלמד רק על קוצר השגתו של האדם וחוסר יכולתו לשלוט בגורלו ולהבין את מעשי האל. לאלה יש אמנם מקום נכבד בספר, אך זה אינו הנושא היחיד הוא עוסק בו. לצד ההתמודדות מול אלוהים, הספר מציג גם את תפקידה של החברה במצבי משבר. שלושת הרעים אינם רק קולות המייצגים השקפות עולם תיאולוגיות, תפיסות שונות של דרך האל בעולם, אלא גם את האופן שבו נוהגת החברה כלפי אדם המתמודד עם סבל ומשבר. החברה נדרשת לספק תמיכה וביטחון לסובל ללא קשר ליחסיו עם האל.

בתקופות קשות, שבהן אנשים טובים ואהובים מאבדים את פרנסתם, את בריאותם ולפעמים אף את חייהם, עלינו לזכור שאמנם איננו יכולים להבין את מעשי האל ואיננו יכולים לשלוט בגורלנו, אך התמיכה, החברות, הערבות ההדדית – כל אלו בהישג ידינו. בעולם שבו האל מסתיר את פניו עלינו לעמוד זה לצד זה, לתת מכוחנו זה לזה. כפי שמלמד אותנו ספר איוב, יש בכך נחמה גדולה.

 

השארת תגובה