היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי כבר 2,000 שנה הינו התשיעי לחודש אב, הידוע כצום תשעה באב. יום זה הוא חלק מסדרה של ארבעה צומות שנקבעו לזכר חורבן יהודה על ידי הבבלים, בשנת 586 לפני הספירה. את הצומות מזכיר הנביא זכריה, שפעל בתחילת ימי בית שני. לפי דבריו, בעתיד, כשתשוב ותבנה יהודה, יהפכו ימי הצום הללו לימי שמחה:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.
כל אחד מהצומות הללו מנציח שלב מסוים בחורבנה של יהודה: צום העשירי (עשרה בטבת, הוא החודש העשירי לפי המניין המקראי) מציין את תחילת המצור על ירושלים; צום הרביעי (י"ז בתמוז) מציין את היום בו בקעו הבבלים את חומות העיר; צום החמישי (ט' באב) מציין את חורבן בית המקדש; וצום השביעי (צום גדליה, ג' בתשרי) מציין את רצח גדליה בן אחיקם, המושל היהודי האחרון של יהודה לפני תקופה הפרסית.
התאריכים המדויקים של הצומות, שצוינו לעיל, לקוחים ממסורת חז"ל. כפי שראינו, זכריה אינו מפרט את התאריך המדויק של הצום אלא רק את החודש שבו כל אחד מהם נופל. מהיכן נטלו חז"ל את התאריכים המדויקים של כל צום? ביחס לעשרה בטבת, הדבר פשוט – התאריך מפורש במקום אחר במקרא:
"וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ".
לעומת זאת, בנוגע לרצח גדליה, המקרא אינו מציין תאריך בשום מקום. חז"ל הניחו, על בסיס פרשנות, כי גדליה נרצח בראש והשנה, ולפיכך הצום לציון הרצח נקבע מיד לאחר החג, בג' בתשרי.
המצב מורכב יותר בנוגע לשני הצומות הנותרים, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שכן המקורות המקראיים עצמם מצביעים על כיוונים שונים וסותרים לגבי המאורעות ההיסטוריים. נפתח בצום הרביעי, בחודש תמוז. הפסוקים שראינו לעיל בספר ירמיה ממשיכים ומספרים:
בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ…
לפי תיאור זה, החומות נבקעו בתשיעי לחודש ולפיכך הצום אמור היה להיות מצוין בתאריך זה. אכן, עד היום צמים הקראים, באופן ההולם את פשטי המקראות, בתשעה בתמוז, ולא בי"ז. המסורת החז"לית הלכה בדרך אחרת. המשנה במסכת תענית (ד, ו) קובעת שהצום מצוין בשבעה עשר בתמוז כיוון שביום זה הובקעו חומות העיר. התלמוד הבבלי מודע לפער שבין הפסוקים בירמיה לבין דברי המשנה ומבקש לפותרו (בבלי תענית, כח ע"ב): "אמר רבא: לא קשיא [=לא קשה]; כאן בראשונה, כאן בשניה. דתניא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו".
כלומר, הפסוקים אכן מתארים את התאריך שבו הובקעה החומה בחורבן הבית הראשון על ידי הבבלים – תשעה בתמוז, אך בחורבן השני הובקעה החומה על ידי הרומאים בשבעה עשר בתמוז. בתודעתם של חז"ל צום י"ז בתמוז מסמל את הבקעת חומת ירושלים בשתי הפעמים בהם חרבה, כשהתאריך לצום עצמו נקבע לפי המאורעות ההיסטוריים בתקופת הבית השני.
בעיה סבוכה יותר היא תאריך הצום על שריפת המקדש בתשעה באב. לפי מסורת חז"ל, שני המקדשים נחרבו בתאריך זה:
"בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".
אך בפסוקי המקרא לא נזכר התאריך תשעה באב. למעשה, שני מקורות מקראיים מדווחים על שני תאריכים שונים. לפי ספר ירמיה נחרב בית המקדש הראשון בעשירי באב:
"וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ".
ולעומת זאת, בפרק כב בספר מלכים ב', המקביל בניסוחיו לפסוקים מירמיה (מדובר כנראה בשני פרקים השואבים ממקור דומה), נאמר כי המקדש נחרב בשבעה לחודש אב:
"וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ".
אם כן, לא רק שהמקרא אינו מזכיר את תשעה באב כיום חורבן הבית, אלא שיש סתירה בין המקורות השונים לגבי השאלה מתי אכן נחרב. גם במקרה זה נצמדים הקראים לפסוקים. החכם הקראי אהרן בן אליהו (1328–1369) כותב בספר "גן עדן" כי יש חובה לצום בשני התאריכים:
"והצום החמישי הוא חדש אב… ונראה כי בשביעי התחילו באשר סביבו ויום העשירי התחילו בבית עצמו, כי אחרי שני המאמרים אומר 'וישרוף את בית ה". והנה צריך לצום אלה שני הימים".
יתרה מזאת, חכם קראי אחר, אליהו בשייצי, בן המאה החמש עשרה, מציין בספר ההלכה שלו "אדרת אליהו" כי "קצת מן החרדים על דבר ה' המתאבלים על שבר ציון וירושלים מתענים ארבעה ימים בחדש החמישי, שהם משבעה בו עד עשרה בו" (הלכות יום הכפורים, פרק ג).ההגיון של היהדות הקראית מובן לאור הפסוקים. אבל איך מסבירים חז"ל את המנהג הרבני לצום בתשעה באב דווקא? ראשית, מנסים חז"ל להתמודד עם הסתירה בין הפסוקים השונים, כפי שעולה מדברי התלמוד הבבלי:
"בשבעה בו נכנסו גוים להיכל ואכלו ושתו וקירקרו בו [שביעי] שמיני ותשיעי, עד שפנה היום, שנ'[אמר] (ירמיה ו ד) 'אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב'. לעיתותי ערב הציתו בו את האור ונשרף עם שקיעת החמה ובעשור לחדש".
הסיפור "מותח" את החורבן בין השביעי לעשירי בחודש אב, בראש ובראשונה כדי לתרץ את הסתירה בין הפסוקים בירמיה לאלו שבספר מלכים. אבל טמון כאן גם ניסיון להסביר את ההלכה החז"לית לפיה צמים בתשעה באב: בתשעה באב, מעט לפני סוף היום, הוצתה האש שכילתה את המקדש לאחר השקיעה, בעשור לחודש. אך דומה שהסוגיה עצמה ערה לחולשת ההסבר ההיסטורי הזה וממשיכה: "והינו דאמר רבן יוחנן בן זכאי: 'אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי'. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עיקר" [לפי חכמים, תחילת הפורענות היא העיקר].
ברור שתיאור זה, המתבסס על קריאה מדרשית של פסוק בירמיה, שכלל לא קשור לחורבן המקדש, אינו הסיבה המקורית לקביעת יום התשיעי באב כצום על חורבן הבית. להפך, ניכר כי הדרשן כבר יודע שזה תאריך של הצום והוא מבקש להצדיקו ולמצוא לו בסיס כלשהו בפסוקים.
האם נוכל להציע שלגבי צום תשעה באב התרחש אותו תהליך עליו מעיד התלמוד ביחס לי"ז בתמוז? כלומר, כי קביעת יום הצום נעשתה בהתאם לחורבן הבית השני, בניגוד לחורבן הבית הראשון המתועד בפסוקים? במבט ראשון נדמה שאין הדבר כך, שכן לפי דברי יוספוס פלביוס בספר 'מלחמת היהודים' (ספר ו, ד ה), בית המקדש השני נחרב בעשירי באב. אלו דברים שיש להתייחס אליהם בכובד ראש, שכן הם נמסרים מפיו של היסטוריון שהיה עד למאורעות התקופה. ועם זאת, יש גם סיבה לפקפק בקביעה זו, שכן בהמשך כותב יוספוס:
ומי לא ישתומם על מועד החרבן הנכון לתקופת הזמנים? כי קץ הבית השני שמר – כאשר אמרתי למעלה – את החדש ואת היום, אשר בו נשרף הבית הראשון בידי הבבלים.
כנראה שהיה חשוב ליוספוס להראות שיד ההשגחה השמיימית הייתה בהריסת המקדש, וסימן לכך הוא ששני הבתים נחרבו בדיוק באותו תאריך. מסיבה זו, ייתכן שגם אם המקדש השני נשרף בתשיעי באב, יוספוס התפתה לשנות את התאריך ביום אחד בלבד, כדי שזה יהלום את התאריך המקראי של חורבן הבית הראשון (לפחות לפי הנכתב בירמיהו).
אם נכון הדבר, ייתכן שחז"ל פעלו באותו אופן, רק הפוך: הם ביקשו להתאים את התאריך המקראי לזה של המסורת הרבנית על חורבן הבית השני, על ידי הקדמת חורבן הבית הראשון ביום אחד וציון של שניהם בתשעה באב. במילים אחרות, יש להניח שלא יוספוס ולא חז"ל מתעדים אמת היסטורית, וששני הבתים לא נחרבו באותו תאריך אלא בהפרש קצר: המקדש הראשון בעשירי (או בשביעי) באב, ואילו המקדש השני בתשיעי בו.
זוהי כמובן השערה בלבד, שלעת עתה לא ניתן להוכיחה, אך אם היא נכונה נובע מכך שהזכרון היהודי העממי המגולם בצום עולה בדיוקו על ההיסטוריה הכתובה של ההיסטוריון הדגול. הדבר ממחיש את כוחו ותוקפו של הנוהג והריטואל העממי אל מול רעיונותיהם וכתביהם של סופרים והיסטוריונים.
הדבר מזכיר את קביעתו המפורסמת של הלל הזקן, סביב המחלוקת על קרבן פסח שחל להיות בשבת (בבלי פסחים, סו ע"א). באותו סיפור הלל מורה לפעול בהתאם למנהג הרווח בעם, שכן מה שנשכח מהמסורת הרבנית ההלכתית שומר העם בזכרון הריטואלי המעשי שלו. במילותיו שלו, "הנח להן לישראל. אם אין נביאים הן, בני נביאים הן".
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
