בספרה "בין עבר להווה" הגדירה חנה ארנדט משבר כרגע בו הסמכות של המוסדות והמסורות קורסת, ונפתח פתח להופעתן של אפשרויות חדשות, לטוב ולרע. המשבר הוא "רגע של אמת", כדבריה, המחייב אותנו לחזור לשאלות היסוד ולא להסתפק בתשובות מן המוכן. ארנדט, שחוותה על בשרה משברים פוליטיים רבים, טענה כי בזמן משבר הכוח האזרחי והכוח הפופוליסטי-טוטליטרי נאבקים על אותה זירה ומנהלים שורה של קרבות עד להכרעה הסופית. צרפת של מלחמת העולם השנייה מספקת דוגמה היסטורית מובהקת לכך. התבוסה המהדהדת והבלתי-צפויה של הצבא הצרפתי מול גרמניה הנאצית ב-1940 הותירה את העם הצרפתי המום ומפורק. לתוך הוואקום הזה נכנסו הכוחות הפשיסטים, ששיתפו פעולה עם הכובש הנאצי והקימו את משטר וישי הידוע לשמצה. זה לא היה סוף הסיפור. ברחבי צרפת חשו גברים ונשים ממגוון רקעים, מחנות פוליטיים ומעמדות, שאינם יכולים להשלים עם המצב והפכו כמעט בעל-כרחם לאנשי 'הרזיסטנס', המחתרת, שפעלה ללא הרף להציל את מדינתם.
המשבר הוא סדק בסדר הקיים, שמאפשר לכוחות שונים בתוך החברה להיאבק על עיצובה מחדש של המדינה. ומי הם הנאבקים? מצד אחד, אלה המבקשים לטשטש כמה שיותר את אחריותם, על ידי פוליטיקה של ייאוש. הם יטענו כי המצב היה בלתי-נמנע ויאשימו כל גורם שאינו הם עצמם. מנגד יעמדו אנשים ונשים שראו את קריסת מדינתם בזמן אמת ומסרבים להשלים עם המצב. לא פעם, מה שיכריע את סופו של המאבק הוא יכולתם של אותם אזרחים-מתנגדים להצליח לתרגם את שאט הנפש האינדיווידואלית והספונטנית שלהם לתכנית פוליטית מאורגנת. ב-1943, בלב המאבק נגד הנאציזם, העזו אנשי ונשות המחתרת הצרפתיים לחלום על "היום שאחרי" המלחמה ובנו יחד תכנית אופרטיבית שכונתה "הימים הטובים". הצלחות אלו הפכו את הרזיסטנס לאחת המחתרות היעילות במערב, עד כי צרפת נחרתה בזיכרון ההיסטורי כחלק מבעלות הברית. לאחר המלחמה הוקמה ממשלה על פי העקרונות שקבעו אנשי המחתרת, עליהם היתה הסכמה חוצת גבולות, מהשמאל הקומוניסטי עד הימין הלאומני. כך צרפת המפורקת השתקמה במהרה ובמשך כמה עשורים הייתה מהמדינות המשגשגות ביותר בעולם.
התחושה של רבים מאיתנו היא ששבעה באוקטובר סימן את תחילתו של אסון מתגלגל על מדינת ישראל, שאחריתו מי ישורנה. בדומה לצרפתים של שנת 1940, ביום זה נחשפו הישראלים לכישלון הטוטלי של המערכת הפוליטית, ולאחר מכן לאוזלת ידם המתמשכת של מוסדות המדינה. אך גם בישראל קמו לנוכח המשבר הנורא אנשי ונשות "מחתרת", שראו בזמן אמת את ערוות מנהיגיהם ופעלו על פי צו מצפונם. אלה לא היו קבוצות מאורגנות, בוודאי שלא מפלגות וותיקות, אלא אנשים ונשים מכל חלקי החברה: מתנחלים שהגיעו לחלץ קיבוצניקים מבתיהם הבוערים, בדואים שהסיעו את שורדי הנובה למקום מבטחים, פעילי שמאל שהקימו חמ"לים אזרחיים, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, אנשי המרכז והפריפריה, שפשוט היו שם וידעו לפעול במקום בו המדינה כשלה.
לרגע, בצל החוויה הנוראה של התפוררות המדינה בשבעה באוקטובר, השתתקו הסיסמאות והקלישאות שממלאות את עולמנו הפוליטי. מתוך הכרח המציאות התעוררה ברבים מהישראלים תקווה כי יתכן אחרת. לראשונה מזה שנים רבות כוח דמיוננו פרץ אל שביל חדש, וכך יכולנו לדמיין מרחב אזרחי בו נוכל לדון וללבן את המחלוקות מבלי שקבוצה תרגיש שהישרדותה דורשת את הרצח הסמלי של הקבוצה האחרת. זה לא שכולם נראו פתאום אותו הדבר. אבל חילונים וחרדים, שמאלנים ודתיים, יהודים וערבים, חרגו לרגע מהמגזר שהם מתבקשים לייצג בקרקס הזהותי הישראלי.
במבט לאחור, הימים שלאחר השביעי לאוקטובר נראים כהפוגה בכאוס הפוליטי-חברתי הישראלי. תיאוריה של ארנדט על הכוחות האפלים ביותר של החברה, המנסים לנצל את המשבר כדי לפרק את העקרונות, הנורמות ואת השפה המשותפת, מזכירים לנו את ישראל של העשרים השנים האחרונות. חווינו התפוררות לא רק של מושגים משפטיים ומוסריים, אלא גם של קטגוריות חשיבה, נורמות חברתיות סמויות, שאפשרו עד כה את המרחב המשותף. בחודשים האחרונים אנחנו עדים להחרפת המשבר, באופן מכוון, על ידי פוליטיקאים חסרי כל בושה שפירקו באופן שיטתי כל ערך משותף על ידי הפוליטיזציה שלו.
הסיבה לתופעות אלו פשוטה: השיטה הפוליטית הישראלית מתגמלת את השסע והפירוד. קל יותר לצבור הון פוליטי כאשר הקהל שבוי בקונספציה שהוא חלק ממגזר מקובע המאוים על ידי המגזר השכן. אפשר לכנות זאת פוליטיקה של ייאוש, או "פוליטיקה סוהרסנית", בהשראת הדמות הגאונית והאפלה שיצרה רולינג בסדרת הספרים שלה "הארי פוטר". הסוהרסן הוא יצור אפל שניזון מרגשות השמחה והתקווה של בני האדם שנמצאים מסביבו. לידו מתרוקן האדם מכל תקווה והופך לכלי מרוקן, סביל, ממושמע ומושתק. אין שיטה פוליטית מתגמלת יותר מאשר זריעת ייאוש ופחד. הפוליטיקאי שנטל מציבור בוחריו את התקווה לעולם לא יצטרך לתת דין וחשבון. ההנחה תמיד תהיה שבלעדיו המצב יהיה בוודאי רע יותר.
אין ספק שבעידן נתניהו הגיעה הפוליטיקה הסוהרסנית לשיאה. אך תהיה זו טעות לחשוב שדי בהחלפתו כדי להיחלץ ממנה. נתניהו הרי לא המציא את השיטה אלא רק שיכלל אותה. האם מנהיגותו שונה באופן מהותי מזו של הפוליטיקאים מהמחנה הנגדי, שמלבים אף הם את הרעיון כי ציבורים שלמים במדינת ישראל אינם ראויים להיות בני שיח? הנה עוד סימן מובהק של הפוליטיקה הסוהרסנית: קל לראותה מבחוץ אך קשה לזהותה מבפנים. קוראי שורות אלו בוודאי יחשבו שוב על השאלה האלמותית: למה החרדים/השמאלנים/המזרחים ממשיכים להצביע למי ש"דופק אותם"? ומה איתך קורא.ת יקר.ה? אגב, התשובה לשאלה זו היא פשוטה. בהעדר תקווה ואופק משותף, לפחות שיהיה ייצוג פוליטי למגזר "שלי". כולנו חיים בתוך דמיון כפול: דמיון כי הזהות של האדם היא מקובעת ויציבה, ודמיון כי אין שום מכנה משותף עם בני הקבוצה השנייה. אולם מאה שנות היסטוריה יהודית-ציונית מספיקות כדי להוכיח עד כמה זהויות יכולות להשתנות, להתגמש, ולאו דווקא לרעה. ובתנאי שבני אדם ישאפו למציאות אחרת.
פוליטיקת הייאוש פעלה היטב, עד כי הפכה את המילה "שלום" והתקווה הטמונה בה לרעיונות בזויים, בכל המחנות הפוליטיים. הצעירים שצועקים בקמפוסים "מהנהר ועד הים" נגעלים מהרעיון של "שלום" ישראלי-פלסטיני. הם רוצים ניצחון מוחלט, "צדק" מוחלט על כוחות האופל שבצד השני. מרחיקי-הלכת ידברו לכל היותר על 'נורמליזציה', על מנת שלא יחשדו ככופרים בעיקר, כחסרי אמונה בעתיד טוב יותר. באקלים הנוכחי, אין פלא כי משמאל ומימין מוכנים למסמס הסכם שלום אזורי שדורי דורות של ישראלים חלמו עליו, הסכם שרבין וגם בגין היו חותמים עליו ללא היסוס. הסוהרסנים הצליחו לדכא כל שארית תקווה בקרבנו. הם הפכו אותנו לסבילים לגורלנו, למיואשים מכדי להעז לשאול, לערער, למחות על הקו הניצי שהם מובילים. הגדיל לעשות נתניהו כאשר הפך את הקללה המקראית "הלנצח תאכל חרב" לברכה. ולמי אכפת שכל נביאי המקרא ייחלו לשלום והאמינו בשלום?
"אבל אי אפשר לעשות שלום עם ערבים/יהודים!" זה בתרבותם, זה בדתם, זה בגזעם; הם רמאים, בוגדניים, מבינים רק כוח. הם רוצים רק לכבוש. הנה השקר שמטפטפים לנו בוקר וערב, לא רק במחברות החינוך של אונר"א, אלא גם בישראל, על בימת הכנסת, במערכת החינוך ובאולפני הטלוויזיה. מספיק להתבונן בהיסטוריה המיידית כדי לראות שעמים שלמים ניהלו מערכות אכזריות יותר משלנו ובכל זאת הצליחו להתפייס כאשר הגיעה סופסוף הנהגה ראויה. צרפת וגרמניה נלחמו מאות שנים זו בזו. מורים, כמרים ופוליטיקאים דאגו לטפח את השנאה בכל במה אפשרית. האיבה בן השתיים הייתה הסיבה המרכזית לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, והרצון לנקם היה מנוע משמעותי לעליית הנאצים. עשרות מיליוני אנשים מתו על מזבח האגו של ההנהגה שהפקירה את עמה. עשורים בודדים לאחר מכן, אין אפילו גבול מוחשי שמפריד בין גרמניה לצרפת. כל עובר-אורח יכול לחצות את נהר הריין על אחד הגשרים שהפכו את המרחב למשותף. "אבל אלו אירופאים!". תירוצים. אירופאים נלחמו מאות שנים אלו באלו לא פחות מאשר העמים במזרח התיכון העכשווי.
התדהמה שלאחר המשבר יכולה להיות רגע של התגלות לרבים. המציאות בועטת בנו, מפוצצת לרסיסים את האקסיומות שבהן החזקנו ואת הדמויות שהערכנו. אך התגלות זו תחלוף כלא-היתה אם לא תזכה לתרגום פוליטי-ממשי – לא הקמת מפלגה מגזרית חדשה אלא בנייה של פוליטיקה ישנה-חדשה, מבוססת תקווה. אם פוליטיקה של ייאוש מבוססת על תחזוקת תחושת האיום הזהותי, פוליטיקה של תקווה מזכירה לנו שאפשר לחלום הרבה מעבר לכך, שהאדם איננו מסתכם ברכיב דתי, אידאולוגי או חברתי מסויים של זהותו. יש אופק מעבר למגזר הצר, ועם מוסדות מתאימים לכך, פוליטיקה זו יכולה להצליח.
מי כמו היהודים יודע את כוחו של החלום אם מציבים אותו כיעד ודואגים לבנות את המוסדות הראויים להגשימו. "כל מעשה אדם – יסודו מחלום וסופו לחלום: בנפשו יביא חלומו", כתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. במציאות האירופאית של סוף המאה ה-19 חלומו של הרצל היה הזוי פי כמה מחלום החיים כאן בשלום וביטחון, בנחת ושגשוג. אנחנו לפחות מסוגלים לדמיין חיים כאלה. חיים בהם החרדי אינו מהווה איום על החילוני ולהפך; חיים בהם שמרנים ופרוגרסיבים מסוגלים לחלוק את אותם מוסדות. אנחנו אפילו מסוגלים לדמיין חיים בשלום לצד הפלסטינים – בשתי מדינות, בקונפדרציה, או בכל קונפיגורציה אחרת שתבטיח כבוד אדם, שוויון ושלום. מסופקני עם הרצל ושותפיו היו מסוגלים לדמיין מדינה יהודית עם עברית כשפה משותפת וחיה, שתקבץ בקרבה יהודים מכל הארצות.
תהיה זו תמימות להאמין שהתהום כבר מאחורינו. בני הארץ הזו עלולים לספוג עוד מכות כואבות, הפקרות, ושפיכות דמים. אך כפי שמלחמת העולם השנייה לא הוכרעה ב-1940 עם ניצחון הנאצים על צרפת, גם המאבק על הזכות לחיות לחיים מלאים, שיש בהם כבוד, חרות ושגשוג לכל יושבי הארץ הזאת, לא נחתם עכשיו. היום שאחרי יכול להגיע בעוד שנה או בעוד עשור, לאחר אסון אחד או לאחר עוד הרבה מכות כואבות. הוא יגיע ברגע שנשכיל להפנים שפוליטיקה של ייאוש מעולם לא הביאה ניצחון, רק מלחמה וחורבן. הוא יגיע כאשר מספיק יחידים מכלל החברה יקיצו מהסיוט שפוליטיקאים מוכרים לנו כמציאות. כאשר נזכור שכל הישגי העם היהודי ב-150 השנים האחרונות בנויים באופן מובהק על פוליטיקה של תקווה, וכי פוליטיקה של תקווה הצליחה להגשים חלומות הזויים פי כמה מהחלום שלנו לחיות בחברה שוחרת יושרה, שלום ושותפות בין כל חלקיה.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
