שאלת ההפרדה בין המינים מעסיקה את החברה הישראלית ואת מוסדותיה יותר ויותר בשנים האחרונות. ברשימה זו אבקש להמשיג את המאבק בין כוחות שמרניים ודתיים ובין כוחות ליברליים בשאלת ההפרדה כמאבק על הגבול בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. אטען שהמחיצה הרעיונית המבחינה בין שני המרחבים הללו הפכה למטרה של כוחות שמרניים, המבקשים להנמיך אותה כדי לאפשר לערכים לא שוויוניים, שנחשבים מותרים בספרה הפרטית, לחול ביותר ויותר הקשרים, פעילויות ומרחבים. בתהליך שלא רבים מבחינים בו, אך השפעותיו דרמטיות, מוגדרים בישראל יותר ויותר מרחבים ציבוריים כאזורים מעין־פרטיים. ההגדרה של פעילויות ומרחבים כפרטיים מחסנת אותם מפני ביקורת מוסרית ומפני הגבלה משפטית, ומאפשרת צורות של אי־צדק שהיו נחשבות לא לגיטימיות אילו היו נתפסות כמתרחשות במרחב הציבורי.
ההבחנה בין הספרה הפרטית לספרה הציבורית צמחה בעת החדשה. משטרים מלוכניים או כנסייתיים לא העלו על דעתם שקיימים אזורי חיים שלשלטון, לאל ולנציגיו או לחברה לא צריכה להיות בהם דריסת רגל. עם דקארט וקאנט ועם עליית ההומניזם השתרשה ההבנה שחיוני להגן על אזורים בחייו של הפרט שיהיו חופשיים מהתערבות. ג׳ון סטיוארט מיל, ממנסחיה הקאנוניים של המחשבה הליברלית במאה התשע־עשרה, הגדיר את גבולות חירות הפרט באופן מקסימלי. על החברה והשלטון, כתב, לאפשר לפרט מקסימום חופש ולהימנע מהגבלת חירות הפרט כל עוד הוא איננו גורם נזק לאדם אחר.
לקריאת הגיליון המלא בגרסת הדפדוף
עֶקרון הנזק של מיל מושך באלגנטיות שלו ובפשטותו, אבל יישומו בחיי המעשה מורכב יותר, כמובן. אין כמעט התנהגות שאין לה כל השפעה על אחרים, בוודאי אם מדובר בפעולה שנויה במחלוקת או כזו המסוכנת לאדם עצמו. כך, מיל הציע שמותר להזהיר אדם שעומד לחצות גשר מט לנפול, אבל אסור למנוע ממנו לעשות את הבחירה המסוכנת כל עוד הוא מודע להשלכותיה ומסוגל לשקול את החלופות. זאת אף שלנפילתו מהגשר יהיו השלכות מזיקות על ילדיו, למשל. למרות הדחף להציל את האדם מעצמו, על החברה והשלטון להתאפק כדי לא לפגוע באוטונומיה של הפרט. מיל
בוודאי היה דוחה את הטענה שאם אדם חש פגיעה מעצם העובדה שבדירה מעליו גר זוג גברים, בשל אמונותיו הדתיות למשל, הדבר מהווה פגיעה שראוי להתערב ולמנוע אותה. כך גם לגבי חופש התנועה, חופש הביטוי וחופש הדת והמצפון. הנזק שבפגיעה בחירויות הללו עולה עשרות מונים על מחיר ההגנה עליהן, כמו מחיר הסובלנות כלפי השקפות שנראות לנו טיפשיות או אפילו כלפי טענות שקריות.
תמורות אידיאולוגיות וכלכליות הביאו להתרחבותה של הספרה הפרטית מהאדם היחיד אל הבית והמשפחה. אֲמָנות וחוקות בכל העולם הדמוקרטי מגינות על בית המשפחה מפני חיפוש ללא רשות ומפני הצצה חודרנית למתרחש בו. מכוח רעיון הפרטיות הפך גם התחום של יחסים אינטימיים למוגן. ההגנה על המרחב הפרטי הייתה הישג אדיר לשמירה על זכויות בסיסיות וליצירת תנאים שיאפשרו לפרטים להתפתח, לחשוב, להתבטא ולבחור.
אבל כינונה של הספרה הפרטית לא היה נטול מחירים. העובדה שהמשפט עצר על סף דלת הבית אפשרה את הנצחת יחסי הכוח בין גברים לנשים במרחב הביתי ואת החופש להפעיל אלימות וניצול בתוך המשפחה. את ההשפעות הדרמטיות של הפמיניזם במאה העשרים ניתן לתאר כהצלחה להנמיך את המחיצה שהמשפט הליברלי הקים בין הציבורי ובין הפרטי והכנסת שאלות של הגינות, צדק וכוח לתוך הספרה הפרטית.
כך בזכות הפמיניזם הפך האקט של כפיית מין בין איש לאשתו, שלא נחשב אונס בשל ההגנה על יחסים אינטימיים ועל הספרה הפרטית, למעשה פלילי. פערי כוחות כלכליים בין גברים לנשים עברו גם הם פוליטיזציה. רק לאחרונה נידונה בבית המשפט השאלה אם אישה שניהלה רומן מחוץ לנישואים זכאית לחלוקת רכוש הוגנת, ועוררה מחלוקת נוקבת בין בית הדין הרבני ובין בג״ץ, ואף בין שופטי בג״ץ ובין עצמם.
למעשה, אפשר לראות את רוב הסוגיות ופסקי הדין הנלמדים בפקולטות למשפטים כעיסוק בשאלה היכן נכון למתוח את הקו בין פרטי לציבורי, הקו שממנו והלאה לגיטימי לצמצם את חירותם של אנשים בשל הגנה על שיקולים ואינטרסים אחרים. חוקים נגד אפליה מדגימים את הסוגיה הזאת, שכן היקף תחולתם קשור בטבורו לשאלה היכן עובר הקו המבחין בין פרטי לציבורי. ככל שפעילות או משאב הם יותר ציבוריים באופיים, כך מוצדק יותר לוודא שההקצאה תהיה הוגנת ולא שרירותית או מפלה. לכן המשפט מחייב להקצות באופן נטול הטיות טובין כמו מקרקעין או רישיונות בשליטת המדינה. החובה לנהוג ללא אפליה ומשוא פנים מתפרשת גם על תחומים אחרים שבהם לרשויות יש מונופול על הכוח – ההליך והענישה הפליליים, גיוס לצבא או גביית מיסים.
בקוטב השני נמצאים יחסים פרטיים. אף שהמחיצה בין הפרטי לציבורי הונמכה הודות להישגי הפמיניזם, ביחסים אינטימיים ובתוך התא המשפחתי עדיין ניתן לנהוג באופן מפלה בלי השלכות חוקיות. כך למשל, אישה יכולה להצהיר בפומבי שהיא לא מעוניינת בגברים יוצאי עדה כלשהי, והעדפה זו לא תיחשב אפליה אסורה מבחינה משפטית.
ומה לגבי התחומים שבתווך, בין הפרטי לציבורי? חוזי עבודה, למשל, או כרטיסי כניסה למועדון ריקודים, הם התקשרויות מתחום המשפט הפרטי, אבל האיסור להפלות חל גם עליהם, מכיוון שעבודה היא משאב מוגבל וחיוני ומקומות בילוי הם מקומות ציבוריים.
הדת, שחסתה במשך מאות שנים תחת הגנתה של הס פֵרה הפרטית, שואפת כעת לפרוץ החוצה ולעצב ברוחה את הספרה הציבורית. בעשור האחרון המחיצה המפרידה בין גברים לנשים משתכפלת מהקהילה החוצה – לאוניברסיטה, להכשרות מקצועיות, לצבא ולאירועי תרבות במימון ציבורי
נניח שמעסיק מקבל אישה לעבודה, אך מוסיף לחוזה ההעסקה שלה סעיף שלפיו היא מסכימה לשכר נמוך יותר מזה של גבר בתפקיד דומה רק בשל היותה אישה. גם אם תחתום, ההסכמה שלה לא תיאכף בבית משפט, כי היא נוגדת את עקרונות השיטה הכלליים (בעגה המשפטית: ״תקנת הציבור״). אם אישה תוכל להסכים לעבוד בשכר נמוך יותר רק בשל מינה, זה ייצור לחץ על נשים אחרות וישחק את האפקטיביות של ההגנה המשפטית מפני אפליית נשים. כשהמשפט כבר מטיל איסור משפטי על אפליה – כלומר בתחומים שיש להם היבט ציבורי – מדובר באיסור מוח־
לט: לא ניתן להתנות עליו.
הנה דוגמה מעניינת: בתי המשפט בישראל פסלו פרקטיקות של מועדונים שקבעו גיל כניסה צעיר יותר לנשים או אירועים עם משקה חינם לנשים, וכן סעיף בחוזה ביטוח רכב שהעניק שירותי החלפת צמיג חינם לנשים שנתקעו בצד הדרך. הפסיקה קבעה שזו אכן אפליית גברים, אבל לא רק: זו גם אפליה של נשים, כי מה שנראה במבט ראשון כהטבה, למעשה, משעתק תפיסות סטריאוטיפיות של נשים כקישוט מיני או כחסרות אונים. מכאן שאדם לא יכול להסכים לוותר על זכותו שלא יפלו אותו. שהרי אם אדם
יוכל לוותר על זכותו להיות חופשי מאפליה, הזכות הזאת תתרוקן מתוכן ותהפוך בלתי אפקטיבית – הן מפני שוויתור כזה יצמצם את יכולתם של פרטים אחרים בני הקבוצה להתגונן מפני אפליה, והן בשל הפגיעה הקבוצתית שבשימור של תפיסות מפלות ובשעתוקן.
את המחלוקת הציבורית על גבולותיה של ההפרדה המגדרית בישראל אפשר לתאר כוויכוח על השאלה היכן יעבור הקו המבחין בין פרטי לציבורי. שהרי המשפט הישראלי לא מתערב בהפרדה בספרה הפרטית – כמו בשמחות משפחתיות או בעזרת הנשים בבית הכנסת – החוסה תחת זכויות יסוד כמו חופש הדת. מסיבות משיקות הוא לא מתערב גם בהפרדה בבית הספר או בבריכת השחייה. אולם בעוד הביקורת הפמיניסטית הביאה להנמכת המחיצה בין הפרטי לציבורי, כדי להחיל נורמות של זכויות בסיסיות בספרה הפרטית, כיום כוחות שמרניים פועלים להנמכת המחיצה
הזאת לכיוון השני – כדי לאפשר ולהצדיק חלחול של נורמות לא שוויוניות לתוך הספרה הציבורית.
הדת, שחסתה במשך מאות שנים תחת הגנתה של הספרה הפרטית, שואפת כעת לפרוץ החוצה ולעצב ברוחה את הספרה הציבורית. מצַדדי ההפרדה המגדרית מבקשים ליצור יותר ויותר מרחבים מעין־פרטיים בתוך הספרה הציבורית. שהרי אם יוסכם שמדובר במרחב פרטי, אזי ניתן להנהיג בו נורמות מפלות. בעשור האחרון המחיצה המפרידה בין גברים לנשים משתכפלת מהקהילה החוצה – לאוניברסיטה, להכשרות מקצועיות, לצבא ולאירועי תרבות במימון ציבורי. אפשר לאפיין את התהליך הזה כהפרטה של המרחב הציבורי.
תופעה זו איננה ייחודית לישראל. היא מתרחשת בכל המדינות שמתמודדות עם עלייתם של כוחות פופוליסטיים לא ליברליים. בית המשפט העליון האמריקאי, שנשלט בימים אלה על ידי שישה שופטים המתהדרים בתואר שמרנים, אך למעשה הם ריאקציונרים, עסוק גם הוא בפרויקט הזה. לצד פסיקתו בקיץ האחרון, כי אין הגנה חוקתית על הזכות להפסיק היריון, הוא פסק גם שמאמן פוטבול בבית ספר ציבורי רשאי לכרוע ולהתפלל במרכז מגרש הפוטבול, והגדיר את הזמן והמרחב שיצר סביבו לתפילה כזמן ומרחב פרטיים – מעין מובלעת פרטית בלב הספרה הציבורית. בדומה, נפסק שמדינות חייבות להתקשר גם עם ארגונים דתיים שעוסקים בהשמה של ילדים לאימוץ אך מסרבים להעניק שירות לזוגות חד־מיניים.
היגיון דומה מונח בבסיס הטיעונים המצדדים בהפרדה מגדרית בתוכניות האקדמיות לחרדים. מסלולים אלה מופעלים ברוב המכריע של המקרים במוסדות ציבוריים, אולם הטענה היא שיש לחשוב על התוכניות לחרדים כמרחב קהילתי מעין־פרטי.
יש שתי בעיות בטענה הזאת. ראשית, התוכניות אינן תחומות לקהילה החרדית בלבד. מכללות רבות מאפשרות גם לדתיים לאומיים ללמוד בהפרדה, בניגוד להנחיות המל״ג. יתרה מזאת, פורום קהלת עתר לבג״ץ בטענה שמוסד אקדמי שאינו מספק מסלול לימודים מופרד מגדרית לכל סטודנט המעוניין בכך פוגע בזכות חוקתית.
שנית, בניגוד לתפיסה המקובלת שלפיה מדובר ב״חיה ותן לחיות״,
השפעת ההפרדה לא נעצרת בחרדיות ובחרדים. באוניברסיטה,
למשל, מרצות אינן מורשות ללמד בכיתות הגברים. מפקדת בצה״ל
לא תנחה טקס צבאי בכותל, ויותר ויותר נערות ונשים בישראל לא
מורשות להיכנס לאוטובוס בגופייה. ההפרדה פוגעת בכל הנשים.
בנוסף, בעוד הפרדה מוצגת כאמצעי זמני ומוגבל, שיוביל לשילוב
החרדים בחברה הכללית, הניסיון מהשנים האחרונות מלמד שהפרדה לא מובילה לשילוב, אלא לעוד הפרדה בשלב המקצועי הבא.
כך נציבות שירות המדינה נסמכה על המודל של לימודים אקדמיים בהפרדה, ופתחה הכשרות בהפרדה לשירות המדינה לחרדים.
המטרה ראויה, אך האמצעי בעייתי. המשתתפים הם בעלי תואר
ראשון ולעתים גם תואר שני, אותם תארים שהובטח שיהוו אמצעי
לשילוב. אבל היום כבר נטען שבלי הפרדה החרדים לא ייעדרו רק
מהאקדמיה, אלא גם ממקומות העבודה עצמם.
לצד פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי כי אין הגנה חוקתית על הזכות להפסיק היריון, הוא פסק גם שמאמן פוטבול בבית ספר ציבורי רשאי לכרוע ולהתפלל במרכז מגרש הפוטבול, והגדיר את הזמן והמרחב שיצר סביבו לתפילה כזמן ומרחב פרטיים – מעין מובלעת פרטית בלב הספרה הציבורית
אדגים את טענת ההפרטה של המרחב הציבורי והשפעותיה באמצעות פסק דין אחד, פרשת ההפרדה באוטובוסים. בשנת 2011 התבקש בג״ץ לאשר את מסקנותיה של ועדה ציבורית שמצאה כי הפרדה באוטובוסים איננה חוקית, ולהתוות מה מותר ומה אסור באוטובוסים המשרתים קהילות חרדיות.
השופט אליקים רובינשטיין הביע בפסק דינו סלידה מהמציאות של כפייה על נשים לשבת באחורי האוטובוס. עם זאת, הוא נמנע מלהכריז על ההפרדה בין המינים כאסורה באוטובוסים, ובמקום זאת הסביר שלא ירצה לפגוע בנשים ובגברים שכן רוצים לנסוע בהפרדה מרצונם החופשי. ״בצד הרצון להבטיח שהסדרי הישיבה באוטובוסים יהיו וולונטריים לחלוטין״, הסביר, ״יש לאפשר גמישות לאותם נוסעים המבקשים לנהוג בעצמם הפרדה מגדרית״. בבסיס הגיונו של השופט רובינשטיין נמצאת התפיסה שאף על פי שמדובר בקו ציבורי, האוטובוס הוא מרחב קהילתי מעין־פרטי. ככזה, שיטת משפט ליברלית צריכה להימנע ככל האפשר מלהתערב בו. רובינשטיין הורה אפוא להשאיר את הדלת האחורית פתוחה בעת העלייה לאוטובוס, כדי שנשים שרוצות להימנע ממגע עם גברים וללכת ישירות לחלק האחורי של האוטובוס יוכלו לעשות זאת.
והנה, יותר מעשור לאחר פסק הדין, קווי המהדרין משגשגים. של־
טים המפצירים בנשים לשבת מאחור נפוצים בערים חרדיות ובע־
רים שכנות כמו רמת גן. בתקשורת מדווחים מדי פעם על מקרים
של אלימות וקללות כלפי נשים שלא יושבות מאחור.
כזכור, האיסור על אפליה הוא איסור מוחלט, שהמשפט לא יכבד הפרה שלו. ניזכר בפסקי הדין שקבעו שהענקת משקה חינם לנשים או שירותי החלפת צמיג חינם מהווים אפליה. זו פסיקפטרנליסטית: סביר שרוב הנשים יעדיפו משקה חינם על פני החשש מהחפצה. אבל בתי המשפט לא חוששים להיות פטרנליסטיים כדי להגן על זכויות יסוד, ובצדק. הם מיישמים את תפיסתו של מיל: מדובר בהתערבות מוצדקת בחירות הפרט כדי למנוע נזק גדול יותר לחירותו ולחירותם של אחרים, במקרה הזה – חירותן של נשים.
היגיון דומה צריך להנחות אותנו ביחס להדרת נשים ולהפרדה בין המינים. ראוי לכבד הסכמה לשבת מאחור, כשמדובר בעזרת הנשים בבית הכנסת או בשמחה משפחתית. אבל כאשר מדובר במרחב הציבורי ובתקציבים ציבוריים, עלינו לעמוד על המשמר מפני הפיכת המרחב הציבורי למרחב מופרט הנשלט על ידי תפיסות דתיות שמרניות ופחות ופחות שוויוניות.
מחשבה יהודית מרתקת אותך? דואג לעתידה היהודי-דמוקרטי של ישראל? מתעניינת ביהדות שרלוונטית עבורך?
מלאו את פרטיכם וקבלו את הניוזלטר שלנו
