/ בית המדרש לרבנות ישראלית

בכיתה ז' עברתי לבית ספר חדש. זו היתה פעם ראשונה שיצאתי ללמוד מחוץ ליישוב המעורב בו גדלתי. והפעם זה היה בית ספר דתי בלבד, לבנות בלבד.

אני זוכרת את הרגעים הראשונים באולם הגדול של האולפנה. במרכז החדר, נשען על סטנדר גדול, עמד הרב. היה לו זקן ג'ינג'י ארוך, כיפה גדולה עגולה שהוא סובב שוב ושוב על ראשו ועיניים מחייכות. הוא הסביר לנו שהתורה דורשת מאיתנו להיות תלמידות טובות וגם לנהוג זו בזו בכבוד. אז הוסיף שרק מי שנוהגת לפי ערכי התורה יש לה דרך ארץ, ולכן לא כדאי לנו לעולם לעזוב את התורה. היא תשמור אותנו על דרך הישר. לחילונים, הוא אמר והצביע החוצה לעבר החלון – אל כל מי שלא נמצאים איתנו כאן – אין את הערכים האלה, בגלל שהם רחוקים מדרך התורה.

אני זוכרת איך נעצרה לי הנשימה. הרי חילונים אני מכירה. הם למדו איתי בכיתה, ישבו בחדר שלי. האם אני טובה יותר מהחברות שהשארתי בבית, שאלתי את עצמי. האם הבנות שיושבות כאן בחדר טובות יותר מאלה שנמצאות בבית ספר החילוני אליו הלכו הבוקר החברות שלי?

נעמדתי והסתכלתי על ארבע הבנות שישבו לידי. גם הן הגיעו איתי מאותו בית ספר, מאותו יישוב מעורב. גם הן הכירו חילונים. גם הן נעמדו ויחד יצאנו מהאולם. היציאה הזו החוצה חוללה דרמה גדולה שבסופה הרב התנצל, אנחנו חזרנו, והוא הבטיח לא להגיד יותר מילים רעות על חילונים.

אני חושבת על הילדה ההיא שהייתי ומנסה להבין מאיפה היה לה האומץ לקום ולהתנגד, איך היא העזה לומר את דעתה. אני חושבת שהכוח שפעם אז בלב שלי היה נעוץ בעובדה שלא הייתי לבד. הייתי חלק מחבורה.

"כל ישראל ערבים זה בזה" אומר המדרש. רוח משותפת מפעמת בנו והיחד שלנו יכול לחולל שינוי. ומסתבר שאותה רוח שפעמה בי פעמה גם בחברותי בצד השני של ירושלים, אלה שהלכו לבית ספר חילוני. כשהחברות שלהן בהפסקה שאלו איך הן יכולות לגור כל כך קרוב לדתיים הקיצוניים האלה, הן הסבירו שאנחנו בכלל לא קיצוניות ודווקא מאד נחמדות, ובהמשך אפילו הביאו את החברות לראות אותנו מקרוב.

 כל ישראל מעורבבים זה בזה

"כל ישראל ערבים זה בזה" אומר המדרש, והפעם אני מקשיבה למילים האלה קצת אחרת. אולי הערבות נוצרת דווקא כאשר אנחנו מעזים ומעיזות להתערבב. נכון, יש בנו אמונות שונות, אורחות חיים נבדלים, בחירות מגוונות. אבל אם אנחנו שומרים על השותפות היקרה בינינו אין שום אתגר שלא נוכל להתמודד איתו. לעומת זאת, אם אנחנו מתרחקים ומתנכרים אחד לשני ואחת לשנייה, היחד שלנו מאבד מכוחו. הרב שלי מהאולפנה וגם החברות מבית הספר החילוני לא אמרו מה שאמרו מתוך רוע. הם דיברו מחוסר היכרות, הם דיברו בגלל מרחק, הם דיברו מתוך בורות.

"כל ישראל ערבים זה בזה" אומר המדרש ואולי מתכוון: כל ישראל מעורבבים זה בזה. אם אנחנו מעורבבים, מכירים זה את זה, מחוברים זה לזה – אז הערבות שלנו חזקה. והיחד הזה מעניק לנו כוח כציבור.

במסכת ברכות שבתלמוד הבבלי מופיע אחד הסיפורים המדהימים ביותר לכוחו של ציבור. רבן גמליאל – הנשיא, המנהיג, ראש בית המדרש – עומד מול כל תלמידי בית המדרש ונוזף ברבי יהושע בצורה משפילה. רבי יהושע עומד, כמו ילד נזוף בפינה. לכאורה יחסי הכוחות הוכרעו: החזק גבר על החלש.

אבל אז הציבור מתעורר, העם נזכר שבעצם יש בו עוצמה. מפרטים העומדים חסרי אונים מול המנהיג שלהם, הם הופכים לציבור מאוחד ובעל השפעה. הם מחליטים שהם לא מוכנים ללמוד תורה ממי שעולב כך באחד מהם ופשוט מפסיקים להקשיב. כולם יחד. בבת אחת. ככה הם בעצם מדיחים את רבן גמליאל מתפקיד המנהיג שלהם. מתפקיד ראש בית המדרש.

בהמשך הסיפור מבין רבן גמליאל את התוכחה של העם ומקבל אותה. אולם הוא יכול לחזור ולהיות המנהיג רק אחרי שריצה את העם, רק אחרי שהתנצל ורק אחרי שהסכים לחלוק את הסמכות עם רבי אלעזר בן עזריה, אותו בחר הציבור להחליף את רבן גמליאל. הקהילה הבהירה לו בצורה ברורה שאם הוא רוצה להוביל אל העם עליו להיות מסוגל להכיל את הדעות השונות בתוכו. הוא צריך לדעת להכיל את הגיוון ולשמור על השותפות גם כשהמחלוקת קשה.

העם במסכת ברכות וגם הילדה בת ה-12 שהייתי מלמדים אותי שלנו כציבור יש תפקיד משמעותי במצבים של משבר. שאפילו כשנראה שהמנהיגות היא זו שמחליטה – זה לא ממש נכון. כפרטים יש לנו כוח להוביל את הדרך. לאותת למנהיגות איפה הגבול נחצה. לשמור אחד על השני ואחת על השניה.

להיות ערבים זה בזה.

"לעבוד וללכת קדימה"

בעולם הקבלי נקראים התהליכים האלה, שמתחילים מלמטה, מהעם, מהנשים והאנשים הפשוטים – "אתערותא דלתתא", התעוררות של מטה. אלו תהליכים שנוצרים בעולם על ידי התעוררות של בני אדם, על ידי ההבנה הפשוטה שדווקא אצלנו מונחת היכולת לחולל את השינוי המיוחל.

לאחרונה גיליתי אישה מדהימה שכולה "אתערותא דלתתא". כל החיים שלה הם התעוררות אחת גדולה, התעוררות שהובילה לעשייה בלתי רגילה.

חיותה בוסל היתה חלוצה ממייסדות הקבוצה הראשונה בדגניה. במהלך חייה היא כתבה יומן, כמעט מדי יום. באמצעות היומן היא שולחת לנו דרישת שלום מרתקת וחשובה מן העבר.

הדבר המדהים ביותר שעולה מקריאת היומן שלה הוא שכמעט כלום לא השתנה. כלומר – כן, נסללו כבישים, הומצאו הפלאפון והאינטרנט והתרבו התושבים במדינת ישראל. כמעט הכל השתנה. אבל באופן מפתיע במיוחד דבר אחד נשאר בדיוק כמו שהוא היה: טבע האדם. כמו בתקופת בתלמוד, כך גם בראשית המאה הקודמת, נשאו בני האדם עיניים למנהיגים שלהם, התאכזבו מהם וגם הבינו שהדרך לשנות את המציאות עוברת בעצם דרכם.

ביומן מתארת חיותה את האכזבה שלה מוועידת הפועל הצעיר. היא יושבת בקהל ומקשיבה. המנהיגים עולים ונואמים. נאום אחר נאום מתחוורת לה האמת העגומה: המנהיגים עסוקים בתככים ביניהם, באינטרסים האישיים שלהם. הם לא מסמנים חזון קדימה. הם לא מעוררים בה השראה.

בהתחלה חיותה כמעט אומרת נואש. לא קל להחזיק מעמד מול האתגרים המאיימים לשבור את רוחה. אבל אז היא אוספת את פיסות העבר וההווה ומעיזה להביא אותם אל עבר העתיד ולחלום בעזרתן מחדש. היא מבינה שהגיע הזמן להאמין בעם, בכל מי שיושב ויושבת בקהל. להאמין בעצמה. להאמין שאם היא וכל מי שסביבה יעשו מאמץ כדי לבנות עולם טוב יותר, הם יצליחו לשנות את המציאות. הם יצליחו לחולל את המהפכה.

חיותה מעודדת את עצמה וגם אני מתעודדת ממילותיה: "אך לא, לא להתייאש וגם לא לפקפק בניצחון שלנו אנחנו צריכים. רק לעבוד וללכת קדימה. צעד אחר צעד. אפילו אם בצעדים קטנים אנחנו צריכים". בהמשך היא נוגעת בדרך שלנו להצליח – בערבות: "אחדות צריך לנו, כולנו כאגודה אחת נוכל להקריב את הגאולה".

אני מקשיבה למילותיה של חיותה היום כמו למילים של נביאה עתיקה. בין הדפים המצהיבים של יומנה אני נזכרת באותה ילדה צעירה שהייתי. אותה ילדה שהבינה כבר אז שאנחנו צריכות לחיות חיים שיש בהם התעוררות. שהבינה שהאחריות לשינוי המציאות מונחת גם על כתפיה. שכמה לבבות יחד יוצרים חבורה, ושלחבורה יש כוח להשמיע קול ברור, נוקב וצלול. קול שדרוש לנו גם כיום, קול שנשמע מסוף העולם ועד סופו.