השיר "החיטה צומחת שוב" מתאבל לנוכח אדישות הטבע אל מול אירועי המלחמה, אבל תני פרנק קורא על מכת ברד ולומד על התקווה שבצמיחת החיטה: גם אחרי המכה - נמשיך לצמוח ולהכות כאן שורשים

הקב"ה לא נראה לאבות בשם ההוויה, ואילו למשה ולישראל נגלה בו. האם גדול כוח הבנים מכוח האבות, או שהאבות הבינו את ה' גם בלי שמו זה? ואולי פשוט מדובר בהתבגרות של עם ששפתו התבגרה איתו?

רק מי שאלוהיו רחב וגדול ומכיל עבר הווה ועתיד, יכול להצטרף אליו למסע של שינוי המציאות, של יציאה ממיצר למרחב

משה רבנו מהווה לנו מודל לחיקוי כיצד להתוודע אל האחר, והוא עושה זאת בעזרת הקשבה לשמו של האחר, וידיעה איך לקרוא לו בשמו מתוך יצירת אמון

לכאורה, הקושי של משה להנהיג את העם נעוץ בבעייה של דיבור. אבל בסופו של דבר, לא הצמדתו החיצונית של אהרן כדובר למשה היא שתעזור לו, אלא גיוס מקור של כוח פנימי

אלוהים הופיע לאברהם וליעקב בשם ההוויה, אבל לא נודע להם בו. ההבחנה בשינוי שחל באלוהים שהפך להוויה היא הדרגתית כמו ההבחנה עם שחר בין זאב לכלב, תכלת לכרתי, או בין דמות פלונית לבין חבר

זיקות ויחסים בין בני אדם הם השתקפות של הזיקות והיחסים בין אלוהים לאדם. אנשים משתנים. האם שינוי שחל באחד מבעלי הברית הוא עילה להפרתה?