תמכו בנו
פרשת וארא: על הנודעות ועל ההפנמה
רק מי שאלוהיו רחב וגדול ומכיל עבר הווה ועתיד, יכול להצטרף אליו למסע של שינוי המציאות, של יציאה ממיצר למרחב

כך נפתחת פרשת וארא:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'.
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

פתיחה מוזרה, לא ברורה המשמעות של הפסוקים, ולא ברור מדוע זו פתיחה מתאימה להכרזתו של ריבונו של עולם על כוונתו לגאול את ישראל ממצרים. יתרה מזו: על פניו ההיגד הזה איננו נכון. לא אחת ולא שתיים מתגלה ריבונו של עולם לאבות בשם הוויה

וַיֹּאמֶר אֵלָיו [אל אברהם] אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:[בראשית ט"ו ז']

וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו [על יעקב] וַיֹּאמַר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק. הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: [שם כ"ח י"ג]

מה שברור הוא שלאלוהים ישנם שני שמות: 'אל שדי' ושם הוויה. הוא נראה לאבות בשם הראשון, ולא נודע בשם השני. אולי יש הבדל בין להראות ובין להיות נודע?

רש"י כותב:

'ושמי ה' לא נודעתי להם' – 'לא הודעתי' אין כתיב כאן, אלא 'לא נודעתי', לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי.

רש"י מפנה את תשומת לבנו לכך שאלוהים לא מדבר בלשון פעיל: 'לא הודעתי', אלא בלשון סביל 'לא נודעתי'. רש"י נותן לכך פשר: אולי ריבונו של עולם נראה לאבות בשם הוויה, אבל הוא לא ניכר להם בו. כנראה כוונתו שזו היתה התגלות אקראית, לא בולטת, לא ניכרת. אני מבקש להוביל את ההתבוננות לכיוון אחר.

ראשית, בואו ונרחיב את היריעה, לעוד כמה תופעות לשוניות דומות:

וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת, וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ, וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן.
אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר, וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ. [שמות כ"א ל"ה-ל"ו]

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. [דברים כ"א א']

אם ההבחנה היא בין פעיל לסביל, כפי שכתב רש"י, בין 'הודעתי' ל'נודעתי', כאן הביטויים מתאימים. אין דמות המפרסמת באופן אקטיבי שהשור הוא שור נגח, מועד. יש שמועה שעושה לה כנפיים, הקול נשמע, 'נודע'. באותה מידה אין מי שמודיע מי הכה את החלל, גם כאן הקול נשמע והידע נודע. על רקע זה בולטת המוזרות של הביטוי בפרשתנו. האם ריבונו של עולם הוא סביל, צריך לחכות שהקול ישמע ושמו החדש יתפרסם?

עתה, בואו ונתבונן בידע. רבי סעדיה גאון בספרו 'אמונות ודעות', כתב תיאור יפה ומדויק של האופן בו אנחנו יודעים:

וכיוון שסיימנו מה שרצינו להזכיר בסילוק השיבושים והספקות, ראוי שנבאר מה היא הדעה, ונאמר הוא עניין המצטייר בנפש לכל דבר מסויים כפי המצב שהוא נמצא בו, וכאשר תצא תמצית העיון יכללנה השכל ויקיפנה ותושג בנפש ותתמזג בה, ונעשה האדם בעל דעה באותו הדבר שהושג לו, וצופנו בלבו לזמן או לזמנים אחרים.

הידיעה על פי רבי סעדיה גאון היא התאמה בין התודעה ובין המציאות. אם מתקיימת התאמה, הרי הגענו אל האמת, ואם לא מתקיימת התאמה, הגענו אל השקר. כך הוא כותב בהמשך דבריו:

והדעה היא על שני פנים, אמת ושקר, הדעה האמיתית הוא שידע הדבר כפי שהוא, המרובה מרובה, והמועט מועט, והשחור שחור והלבן לבן, והמצוי מצוי, והנעדר נעדר. והדעת השקר הוא ידיעת הדבר שלא כפי שהוא, המרובה מועט, והמועט מרובה, והלובן שחור, והשחור לובן, והמצוי נעדר, והנעדר מצוי.

אם נתבונן בדבריו [בקטע הראשון], נראה שתהליך הידיעה לא מסתיים במציאת ההתאמה. לאחר ההתאמה מתרחש תהליך די אלים, בו התודעה מקיפה את מושאה ומעכלת אותו, עד שהוא הופך להיות חלק ממנה. ההכרה מופיעה כצייד, הוא אורב לטורפו, מסתער עליו, הורג אותו אוכל אותו ומעכל אותו.

אל מול קבוצה גדולה של הוגים שתיארו כך את האמת ואת ידיעתה, יש קבוצה אחרת שנקטה בתיאור אחר. בתיאור האחר [כך מתאר הפילוסוף הגרמני השנוי במחלוקת היידיגר, וכך גם במחוזותינו א.ד. גורדון], פעולת ההכרה היא רכה יותר. היא דומה יותר לקשב מאשר לאכילה ועיכול. הקשב של ההכרה הוא עדין, נוהג כבוד במושא, לא טורף אותו. המושא נוהג בהכרה כמידתה, מגלה לה טפח ומכסה טפחיים. תמיד נותר עוד סוד, לא מפוענח, לא גלוי. אפשר לחשוב, שהכלי הלשוני בו אפשר להיעזר בכדי לתאר אופן ידיעה שכזה, הוא לשון הסביל בניגוד ללשון הפעיל. הידיעה מתפשטת מאליה, לא מודיעים אותה מהעבר האחד, ולא משתלטים עליה מן העבר השני. כך פושטת הידיעה על השור הנגח, כך לא הגיעה ידיעה בדבר הרוצח. בואו ונתבונן בעין זו בפרשה נוספת:

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?!וַיֹּאמֶר: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ? הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?! וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.[שמות ב' י"ג-י"ד]

השמועה מתפשטת, כמו קרח שמפשיר ומימיו זולגים. אף אחד לא פועל, ובכל זאת התוצאה מתרחשת.

נחזור לשמו של אלוהים. אילו היינו שואלים את אברהם ואת יעקב, האם הם מכירים את ריבונו של עולם בעל שם ההוויה תשובתם היתה כן. הם ידעו את השם, אבל השם לא נודע להם. הנודעות איננה רק היות השם ניכר, כפי שכתב רש"י. הנודעות היא אותה התרחשות עדינה בה המושא – במקרה זה: שמו של אלוהים – מתמקם בנינוחות בתודעה, מחלחל כמו מים, מגיע עד לחללים הפנימיים. השם 'שדי' הוא שם שאומר הצטמצמות, 'די'.

שם הוויה הוא רחב שמתפרש על כל הזמנים ועל כל המרחב. תנאי הכרחי לגאולה הוא הנודעות של שם הוויה. רק מי שאלוהיו רחב וגדול ומכיל עבר הווה ועתיד, יכול להצטרף אליו למסע של שינוי המציאות, של יציאה ממיצר למרחב. אלוהים לא יכול להודיע את שמו. ההודעה האלימה יכולה להוביל לידיעה, אבל לכזאת מוחצנת ולא מופנמת. רק הנודעות הסבילה מופנמת עד התהום, כמו שמתארת בדקות המשוררת רחל:

בסתרי עוקמני עלטה
ודממה בסתרי עוקמני…
לאחר הפנמת השם, תתאפשר הגאולה.

השארת תגובה